פיצוץ לא מבוקר
התאריך: 17.4.2010
המעמד: ליגה אנגלית
המתמודדות: מנצ'סטר סיטי-מנצ'סטר יונייטד
סיפור המקרה: חגגתי שערים יפים יותר. גם חשובים יותר. מעטים מהם הצליחו להקפיץ אותי או לגרום לי לצרוח כל כך חזק - בטח כשהייתי לבד. בלי אוהד יריב באיזור לשמוח לאידו, פשוט שמחה טהורה.חוויתי משהו בעוצמה דומה כשסקולס היה ילדון בן 25, סולשיאר שלף את רגל האלוהים ושלח את קופור לעצב מחדש את הדשא בקאמפ נואו. אני רצתי בבית כאחוז דיבוק, או אם תרצו: כאפי בירנבוים בהתפרצות סטנדרטית כלפי שופט המזכירות.
ב-17 באפריל 2010 השילוב של הטוענת להגמוניה מנצ'סטר סיטי-city of manchester stadium-הנגיחה שנראתה בדרך החוצה-0:1 בתוספת הזמן-עדיין יש סיכוי לאליפות-סקולס, הוא מכולם מול שכירי החרב (בסדר הזה, ואולי בעצם לא) - יצר התפוצצות של אושר שאפשר לסכם במילה אחת: "יייייייייייייייייייייייייייש". [יניב שימקוביץ']
מגף לביצים
התאריך: 24.6.2010
המעמד: מחזור 3 בשלב הבתים בגביע העולם.
המתמודדות: סלובקיה – איטליה.
סיפור המקרה: שמו של רוברט ויטק, חלוץ נבחרת סלובקיה, מסמל עבורי את שנת 2010 יותר מכל דבר אחר. הגול של אינייסטה מול הולנד בגמר המונדיאל? מופע האימים של פליפה מלו? השחקן האלמוני חולל את שוק השנה כשחרץ את דינה של אלופת העולם עם צמד שערים לרשת של פדריקו מארקטי האומלל בדרך ל-2:3 ענק על האיטלקים והעפלה על חשבונם.כן, ידעתי שזו לא אותה נבחרת מ-2006, אבל האמנתי. החברים, שנסחפו עם העדר ועודדו את ספרד וברזיל, אמרו לי להפסיק ללכת עם הלב. הצהרתי שהם יאכלו את הכובע. העובדה שהאזורי הוציאו נקודה אחת מול ניו זילנד לא הפעילה את פעמוני האזעקה בראשי. חשבתי על התסריט של מונדיאל 82' שהסתיים בזכיה למרות 3 תוצאות תיקו במשחקים הראשונים. מה קיבלתי? נבחרת מובסת וצחוקים על חשבוני כאילו הייתי, חס וחלילה, מרצ'לו ליפי.
עם סיום הבושה, הטלפונים והמסרונים התחילו לזרום ובסופו של דבר לא יכולתי לשאת את העלבון שהעניקו לי פאביו קנבארו ושות'. כיביתי את הנייד וקיוויתי שאתעורר בקרוב מהסיוט. זה לא קרה.
אלה הם הרגעים שבהם אתה מתחיל לחשוב על "איך התחלתי לאהוד את הגועל נפש הזה?", ומיד מגיע למסקנה האיומה. חזרתי הביתה וחברה שלי הסתכלה עליי. "מה קרה?", היא שאלה בדאגה. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לומר את האמת: "מושי, היחסים בין גבר לקבוצת כדורגל או נבחרת מורכבים הרבה יותר מאלו של גבר ואישה". "למה נראה לך?", היא שאלה בחיוך, והתשובה הייתה ברורה: "מקבוצה אי אפשר להיפרד. מאישה כן". [דרור פלדמן]http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/4/203194.jpgברוך שפטרנו
התאריך: 15.10.2010
המעמד: הכרעה בבית המשפט.
המתמודדים: היקס, ג'ילט וליברפול.
מה בכלל אכפת לי, איך אני בכלל לוקח את כל השטויות האלה ללב ולמה כל שניה אני שולח SMS לגברי שיגיד לי מה קורה בבית המשפט, בפאקינג אנגליה, וייתן לי איזה חיוך או מינימום קריצה קטנה לפני הסופ"ש.
אני כמעט לא שונא אנשים. כועס מהר, נרגע אפילו מהר יותר, נותן לזה לחלוף. אבל את הנבלות האלה ש-נ-א-ת-י. צמד החבובות שלקחו את האהבה, שחנקו את הנשמה לכל אוהד ליברפול, לכל מי שחי את הדבר הטהור הזה, והכי גרוע, גם נהנו מזה.
אז הפסדנו לבלקפול, ואפילו לנורת'המפטון מהליגה השביעית. הודג'סון נראה יותר כמו סבא ג'פטו, אבל את מי זה עניין? גם לרדת לליגה השניה לא היה אסון כזה גדול, כמו הפסד באותו בוקר של ה-15 באוקטובר 2010 בבית המשפט בלונדון. היקס וג'ילט ניסו עוד להיאחז במועדון בציפורניים הרקובות שלהם ולא נתנו לאביר החדש שלנו, עם הבלורית, כמעט כמו זה מהאגדות על הסוס הלבן, ג'ון הנרי, לקחת את המושכות ולדהור לזריחה מעל אנפילד.
כשגברי, שהאפיר בעצמו בשנה האחרונה בגלל היאנק'ס, סימס שזה נגמר וניצחנו, לא היה לי אפילו את מי לחבק או לשתף. ישבתי במכונית, שמתי בדיסק את THE FILDES OF ANFIELD ROAD וניקיתי ביחד עם עוד מיליונים את הנשמה שלכלכו לנו. ביום ראשון, יומיים אחרי, פורקנו 2:0 בדרבי על ידי אברטון. גברי עמד בדסק וקילל את כל העולם, סוף העולם הגיע אם מצליחים להפסיד לדייויד מויס. ואני? חייכתי לעברו, כי הרי מה זה להפסיד קרב אחרי שניצחת במלחמה. [אורי דגון]http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/3/203193.jpg
