בבואם להכריע באישומי האונס, היה על השופטים לקבוע האם הם נותנים אמון בגירסתה של א'. לא הייתה מחלוקת על כך שגירסתה התפתחה בשלבים, וכי רק בחקירתה השנייה סיפרה על האונס בלשכה ורק בחקירתה השביעית - על האונס במלון פלאזה.
ואולם, השופטים קבעו שאין בכך כדי לערער את אמינותה, מה עוד ש-א' הסבירה שחששה שהדבר יגיע לידיעת בעלה וגם מתגובת הסביבה - על כך שלמרות האונס הראשון, הסכימה להיכנס לחדרו של קצב במלון. הם ציינו, כי חשיפה הדרגתית של העבירות אופיינית לקורבנות מין.
עדותה של א', ציינו השופטים, קיבלה חיזוק במספר מערכים. מספר עדים העידו על התבטאויות שלה, בהן סיפרה על מעשיו של קצב. החשוב שבהם היה עו"ד אלי בן-טובים, אשר שמר בכספתו תרשומת של גירסתה של א' שנמסרה לו לאחר פיטוריה. בזמן אמת גם תועדו תלונות של א' על שעבר עליה, וחיזוק נוסף התקבל מעדויות בדבר שיטה ומעשים דומים של קצב בנשים שלא נכללו בכתב האישום. בין היתר, העידו בנושא העיתונאית
אילנה דיין ושמואל צוראל, לשעבר בכיר במשרד התיירות.
פרק נפרד בהכרעת הדין עוסק בטענתה של א', לפיה קצב רומם אותה כאשר חיזר אחריה, ולאחר שדחתה אותו (בשני מקרי האונס הצליחה להדוף אותו בסופו של דבר) - השפיל אותה ולבסוף פיטר אותה. קצב נטע בליבה של א' את ההרגשה שהיא "מלכה", העניק לה מתנות וצירף אותה לאירועים חשובים ולסיורים רשמיים. כאשר התהפך יחסו, הוא עקף את סמכויותיה, צעק עליה, העליב אותה, עוזריו נזפו בה שוב ושוב, היא הורדה מרכב בעת סיור לפי הוראתו של קצב, וכאמור - לבסוף פוטרה.
גירסתה של א' בנושא זה קיבלה חיזוק מלא בעדותה של א"כ, שטענה שגם היא הותקפה מינית בידי קצב, אך על מעשים אלו חלה התיישנות. גם היא סיפרה, כי קצב ניסה לתקוף אותה מינית בבית מלון, ולאחר שדחתה אותו - התנכל לה והוריד אותה מרכב בעת סיור.
בנקודה זו טען קצב, כי א' פוטרה בשל תיפקודה הלקוי ואף הביא עדים להוכחת גירסתו. על כך אומרים השופטים: "עדים אלו נתגלו כמשענת קנה רצוץ, והטענה עצמה - כחרב פיפיות". קצב לא היה מעסיק את א' במשרת אמון במשך 14 חודשים אילו סבר שתיפקודה לקוי, ואם כן סבר כך ולא פיטר אותה קודם לכן - אין זאת אלא משום שחשש שתחשוף את "הסודות האפלים שהיא נוצרת בקרבה".
את מהימנותה של א' מסכמים השופטים במילים הבאות: "א' מהימנה עלינו לחלוטין. תשובותיה היו ספונטניות ונעדרות תחכום, היא סיפרה לחוקריה ולבית המשפט גם עובדות שלכאורה העמידו אותה באור שלילי, וחשפה את לבטיה ללא כחל ושרק, מה גם שדבריה רובם ככולם נתמכו בעדויות חיצוניות, שלקיומן של חלק מהן, היא לה הייתה מודעת כלל".
לסיכום פרק זה, אומרים השופטים: "נתנו אמון מלא בעדותה של א' שנתמכה בראיות חיצוניות למכביר ובהתבטאויותיה המרובות על ציר הזמן. מנגד, הנאשם נמצא כמי שאינו דובר אמת, כמו חלק מהעדים מטעמו".
