בית משפט השלום בראשון-לציון קיבל (יום א', 22.6.03) את תביעתו של שופט הכדורגל אלי חכמון, נגד ראשי קבוצת הכדורגל הפועל בית שאן, מהליגה הלאומית. עם זאת, פטר בית המשפט את העיתון 'מעריב' מאחריות לפרסום, כיוון שמדובר בעניין ציבורי, ומעריב לא הוסיפו נופך של אמינות לדברים.
בחודש מרץ 2002, שיחקו קבוצות הפועל בית שאן והפועל קרית שמונה, במסגרת גביע המדינה בכדורגל. חכמון היה השופט הראשי במשחק, ואורי ביטון היה השופט הרביעי. בדקה ה-90 למשחק, פסק חכמון בעיטת עונשין לטובת הפועל קרית שמונה, אשר הביאה בסופו של דבר לנצחונה של קרית שמונה במשחק.
יומיים אחר-כך, פרסם מעריב כתבה, שכותרתה: "קפלן: השופט חכמון הימר על המשחק". בגוף הכתבה נאמר: "הפועל בית שאן טוענת כי השופט אלי חכמון קיפח אותה שלשום, בכך שהעניק פנדל לקרית שמונה. המאמן הלל קפלן: "צריך לחקור את השופט במודיעין אזרחי. לדעתי הוא הימר על המשחק ורצה שהמשחק יסתיים בתיקו. לאורך כל המשחק הוא התענין מה קורה במגרשים אחרים....".
למחרת, פורסמה כתבה נוספת במעריב, בה נאמר: "היו"ר, ניאז נפסו: התנהגות השופטים היתה מוזרה. השופט הרביעי, אורי ביטון פנה לספסל ושאל כמה פנדלים יש במשחק של הרצליה. מענין למה הראש שלו היה בהרצליה. חכמון שרק לפנדל שלא היה ולא נברא וצריך לבדוק את אמינותו".
בעקבות דברים אלה, תבע חכמון את יו"ר בית שאן, נפסו ניאז, מאמן הקבוצה, הלל קפלן, ועוזרו עמוס קפלן, בגין אמירת הדברים, וכן את כתב מעריב אברהם גדעון, עורך מדור הספורט, אביב הברון, והוצאת מודיעין, בגין פרסומם.
חכמון טען כי לאורך כל המשחק, צעקו לעברו המאמן ועוזרו כי הוא "מהמר", דבר שהביאו להרחיק את עוזר המאמן מהמגרש. ראשי הקבוצה "ניהלו מסע שטנה ורדיפה... ביזו אותו, השפילו, הכפישו, ייחסו לו ביצוען של עבירות פליליות וכיו"ב", מה שהסב לו נזק רב.
מעריב ואנשיו, טען חכמון, פירסמו את הדברים מבלי שבדקו אם לפירסומים אלה יש בסיס עובדתי סביר, כאשר יכלו לעשות כן בנקיטת אמצעים סבירים.
ראשי קבוצת בית שאן הכחישו כי אמרו שחכמון הימר על המשחק, וטענו כי כל שאמרו הוא שצריך "לבחון את כשירות מהלך המשחק", ובכל מקרה עומדת להם הגנת "אמת בפרסום" ו"תום הלב", מאחר והפרסום נעשה לשם הבעת דיעה וקשור לתלונה שהוגשה לאיגוד השופטים על ידם.
אנשי מעריב טענו כי הפרסום שעשו מותר על-פי החוק, והוא נעשה בתום לב, באשר מדובר בהבעת דיעה כנגד התובע, הנושא במשרה רשמית של שופט כדורגל.
השופט אהרון ד' גולדס העדיף את גרסת התובע ואנשי מעריב, כי הדברים המצוטטים בכתב התביעה, אכן נאמרו על-ידי אנשי בית שאן. כמו כן, הם אף מהווים לשון הרע, באשר הם עלולים לבזות ולהשפיל את התובע, ואין צורך בקיום תוצאה בפועל של השפלה או ביזוי, אלא די בכך שהפרסום "עלול" לעשות כן.
חוק איסור לשון הרע יקנה הגנה למפרסם לשון הרע, אם הפרסום הינו אמת ויש בו עניין לציבור. הכלל הוא, קבע גולדס, כי "גם מפרסם אשר חוזר בלבד על דברי זולתו, איננו פטור מאמירת האמת, עליו הנטל להוכיח את אמיתות תוכנם של הדברים לגופם ולא די בהוכחת עצם אמירתם".
יחד עם זאת, ממשיך גולדס, "לכלל זה קיים סייג, אשר חל במקרים שבהם עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה בעלת ערך עצמאי, והפרסום החוזר נוגע אך ורק לעובדת אמירתם, כדיווח, ולא לאמיתות תוכנם. בנסיבות שבהם הפרסום אינו מעניק נופך נוסף של אמינות על דברי הדיבה יוכל המפרסם להסתפק בהוכחת עצם האמירה".
באשר לעניין הציבורי בפרסום, קבע גולדס, כי שופט כדורגל הוא בגדר 'אישיות ציבורית', והגם ש"לא די שיש בפרסום משום עניין לציבור, שיש בו לעיתים אך כדי לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים", הרי שבדרך כלל, "פרסום אשר נוגע לבעלי תפקידים ציבוריים ייחשב לפרסום בעל חשיבות ציבורית רבה".
לפיכך, קבע, בפרסומיו של 'מעריב' היה עניין ציבורי, והם אינם מעניקים נופך נוסף של אמינות על דברי הדיבה, אלא מביאים ציטוטים בשם אומריהם. לכן, ידו של 'חופש הביטוי' תהא על העליונה, ואנשי מעריב פטורים מאחריות בגין לשון הרע.
בהערת אגב, ציין השופט כי "המקרה עצמו התרחש בתקופה בה הועלו חשדות חמורים ביותר כנגד התנהלותם של מספר שופטי כדורגל בליגות הבכירות בארץ. הפרסומים אודות החשדות לשחיתות של שופטי הכדורגל הבכירים פורסמו בעיתונים וזכו להד ציבורי נרחב ביותר".
בשל חומרת ההתבטאויות שנאמרו בפרהסיה, גודל המעמד (גביע המדינה) ורמיסת כבודו של השופט, חייב בית המשפט את ראשי בית שאן לפצות את חכמון בפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק, ללא הוכחת נזק - 50,000 ש"ח, בתוספת 10,000 ש"ח הוצאות משפט מכל אחד מראשי הקבוצה. עם זאת, הטיל השופט על חכמון לשלם את הוצאות המשפט של אנשי מעריב, באותו סכום של 10,000 ש"ח, לכל אחד.
ת.א. 3254/02 חכמון אלי נ' נפסו ניאז ואח'
