שופטת בית המשפט המחוזי מרכז,
מיכל נד"ב, חייבה השבוע את מועדון "בלה שלומקינס" התל אביבי בתשלום של 90,000 שקל בתביעה ייצוגית בשל הפרת חוק איסור עישון. התשלום יועבר לאגודה למלחמה בסרטן שתשתמש בו רק לפעולות הקשורות לסרטן הריאות.
את התביעה הגישו מרק ליטבין, ילנה ליטבין ומקסים טיוטיוניק, אשר בילו במועדון באוגוסט 2008 וסבלו מהעובדה שמבלים אחרים עישנו בו למרות החוק האוסר זאת. עד אחר סיפר, כי כאשר התלונן על האישום בפני רן פייר, בנה של בעלת המועדון, פנינה פייר, נענה באיומים.
פייר טען, כי בכל רחבי המועדון מתלו שלטים האוסרים עישון. הוא אסר על הקצאת מקום לעישון, אסר להציב מאפרות והדריך את כל העובדים לאסור עישון של מבקרי המועדון. לדבריו, אם מעשן מסרב לחדול מהעישון, הוא פונה לפיקוח העירוני על-מנת שירשום דוח וירחיק את העבריין. נד"ב קבעה שגירסה זו אינה מהימנה.
לגבי האפשרות להגיש תביעה ייצוגית במקרה זה אומרת נד"ב, כי שוכנעה שקיימת לכאורה קבוצה - מבקרי המועדון בלילות שבת שאינם מעשנים ואשר נחשפו לעישון כפוי. היא מוסיפה: "אין בעובדה שהמבקשים עישנו בעבר לשלול את תום ליבם, ואולי דווקא החלטתם לחדול מעישון מלמדת על מודעות שנרכשה בעניין זה. האוטונומיה של המבקשים מחייבת לכבד החלטתם לחדול מעישון".
המועדון ביקש שלא לאשר את התביעה גם בנימוק שמדובר במועדון קטן, שציבור המשתמשים בו אינו רב. על כך אומרת נד"ב: "אם אכן לא אאשר את התובענה, תהיה משמעות הדבר שעסקים קטנים או בינוניים לא יהיו חשופים לתובענות ייצוגיות, דהיינו: יוכלו להפר חובותיהם החוקיות ולרמוס את זכויות לקוחותיהם ברגל גסה בידיעה שלכל היותר יתבעו בתביעות פרטניות בסכומים זניחים. בכך תסוכל תכליתו של חוק תובענות ייצוגיות. לא מצאתי בחוק תובענות ייצוגיות, בתכליתו או בהגיונו יסוד לטענה שאין להחילו על עסקים קטנים או בינוניים.
"הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בחוק למניעת עישון. דווקא מקומות בילוי מסוג זה כמו המועדון ומסעדות, שהם בסדר גודל זה, מהווים פלח משמעותי במקומות הבילוי של הציבור. לגבי חלק מהציבור מהווים הם סוג של מקום הבילוי היחיד. על כן, גם במקומות אלה יש להביא לאכיפת החוק למניעת עישון ולהרתיע את הבעלים מפני הפרתו, והדרך לעשות כן היא בין היתר התובענה הייצוגית.
"אין צורך להכביר מלים על מטרתו של החוק למניעת עישון שנועד להגן על הציבור מחשיפה לעישון ולמרכיביו העלולה לגרום למחלות, לנכות ואף למוות. יש להקפיד על זכותו הבסיסית של הציבור לשאוף אל קרבו אוויר נקי מהמזהמים שבעשן של סיגריות ודומני שזכותו של אדם להגן על בריאותו היא מהזכויות הבסיסיות של אדם באשר הוא אדם".
לגבי גודל הקבוצה מציינת נד"ב, כי מדובר ב-200 תובעים מדי ליל שבת ובחישוב של 1,000 שקל לאיש - הפיצוי המתאים הוא 6.2 מיליון שקל. התובעים ביקשו לקבוע, כי 300 אלף שקל יינתנו להם אישית וסכום זה לעורכי דינם. הנתבעים טענו, כי המועדון עומד על סף קריסה וסובל מחובות של מאות אלפי שקלים, ולכן חיובו בסכום גבוה יביא להתמוטטותו וכך לא ניתן יהיה לשלם את הפיצוי.
בנסיבות העניין החליטה נד"ב להורות על פיצוי לקבוצה ולא על פיצוי פרטני לנמנים עליה. כדי למנוע פגיעה אנושה במועדון, חייבה אותו נד"ב להעביר כאמור 90,000 שקל לאגודה למלחמה בסרטן, גמול של 15,000 לשלושת התובעים ושכר טירחה של 45,000 שקל לבא כוחם.
