סמנכ"ל השיווק של חברת החשמל, ליאור זרנקין, הזהיר מספר פעמים את ראשי המטות של המפלגות - ובהם כבל - מפני הסכנה שבתליית כרזות על עמודי מתח גבוה. לבקשתו אף נשלחה אזהרה חריפה בידי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, דורית ביניש, אשר הורתה לכל ראשי המטות לחדול מיד ממעשים אלו.

ואולם, האזהרות של זרנקין והדרישה של ביניש - שהגיעו כאמור גם לכבל - לא הועברו לפעילי השטח. כבל העיד שהעביר את מכתבה של ביניש למנהל המטה, אורי אוהד, אך לא ידע לומר מה נעשה לאחר מכן.

פעילי השטח לא הודרכו היכן מותר והיכן אסור לתלות את השלטים, והם מעולם לא קיבלו תדריך בטיחות מסודר. כבל הודה, כי המפלגה לא מינתה קצין בטיחות שייתן את דעתו על היבטי הבטיחות בעבודתם של הפעילים. הממונים על הפעילים התנערו מאחריותם, באומרם שהבטיחות לא הייתה מתפקידם.

ההנחיה היחידה שניתנה הייתה להימנע מאלימות מול פעילי מפלגות אחרות. כמה עובדים אומנם ננזפו נקודתית על תליית שלטים על עמודי מתח גבוה, אך ההנחיה הכללית היחידה שניתנה הייתה להימנע מסיכון חיים. במצב זה, קובע סולברג, יכול היה כל פעיל לקבוע בעצמו מה מסכן את חייו ומה לא.

בקובעו שמפלגת העבודה התרשלה הן בהדרכה והן בפיקוח, אומר סולברג: "עובדי הצוות עבדו עבודה אינטנסיבית ומסוכנת. הם נסעו יום יום בכבישים במכוניות שהמפלגה שכרה עבורם, טיפסו על עצמים גבוהים, ועוד כהנה וכהנה פעולות שסכנה כרוכה בהן. כבכל עבודה שסכנה בצידה, דרשה גם עבודה זו היערכות מבחינה בטיחותית.

"מפלגת העבודה חייבת הייתה על-פי דין להקצות לכך את המשאבים הדרושים. היה עליה למנות אדם שתפקידו יהיה לתת דעתו על היבטי בטיחות בעבודה. זהו הסטנדרט המתבקש. את התפקיד יכול היה למלא כל אחד מבין עובדי המטה הבכירים, מפעיליהם של העובדים בצוות. היה עליה להגדיר הגדרות ברורות לעובדיה, מראש, לגבי גבולות המותר והאסור.

"...בדרך כלל נמנעה מפלגת העבודה מלהגיב לכרזות התלויות על מתקני חשמל שראו עובדי מטה הבחירות שלה. עובדי צוות השטח עבדו איש לנפשו, במידה ובשיטה שנראו להם, ורק לגבי גזרות הפעולה קיבלו הנחיות.

"גם בלי לקבוע מסמרות בדבר טיבו ואיכותו של הפיקוח הנדרש בהעסקה כגון דא, ברור כי היה על עובדי המטה האחראים על צוות השטח להתעניין על אודות אופן ביצוע העבודה, ולכל הפחות להגיב באופן מיידי להימצאות כרזות תלויות על-גבי עמודי חשמל. גם אחר חובת הפיקוח לא מילאה איפוא מפלגת העבודה".

לאור כל זאת קובע סולברג, כי אין כל ספק שקיים קשר ישיר בין התרשלותה של העבודה לבין מותו של המנוח. לעומת זאת, נדחתה התביעה נגד חברת החשמל לאחר שנקבע, כי היא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את הטיפוס על עמודי המתח הגבוה.

עם כל זאת קבע סולברג, כי יש להטיל אשם תורם ניכר גם על המנוח. הוא מנמק: "הסיכון העצום הנשקף מקווי מתח גבוה ידוע לכל בר-דעת. מעשה הטיפוס על עמוד החשמל הוא חסר היגיון באופן מיוחד, ואשמתו המוסרית (במשמעות המשפטית הנ"ל שבדיני הנזיקין) של המנוח רבה היא. אדם סביר אינו מטפס על עמודי מתח גבוה, ובודאי שאינו שולח איבר מאברי גופו אל מעבר לקוצים, ואין צורך להכביר מילים על כך".

עוד אומר סולברג, כי המנוח נכח במפגש בו הפציר בן-חורין בפעילים שלא לסכן את חייהם. אומנם לא די בכך כדי להסיר את האחריות מכל כתפיה של המפלגה, אך ודאי שיש לו משקל רב ביצירת האשם התורם של המנוח. לאור כל זאת קבע סולברג אשם תורם של 50%.

סולברג חייב את מפלגת העבודה לשלם 489,000 שקל לבת-זוגו של המנוח ו-524,000 שקל להוריו (לאחר קיזוז האשם התורם).

סולברג מצטט בהרחבה עדויות של פעילי העבודה על משימותיהם באותה מערכת בחירות. עולה מהן, כי לצוות בו הועסק המנוח גויסו צעירים בעלי רקע קרבי, והוטל עליהם - כלשונו של אחד מהם, ברק ראובני - "לתלות כרזות תמיכה פוליטיות במקומות שונים 'לא קונבנציונאליים' שייראו למרחוק". תפקיד זה הוטל עליהם בידי מנהל מטה השטח, איתי בן-חורין; יו"ר מטה המבצעים, דדי סויסה; וקצין המבצעים של המטה, אדם שמויס.

סולברג קובע, בין השאר על סמך עדותו של כבל: "למעשה, עסקו עובדי הצוות הזה בתליית כרזות במקומות גבוהים ובלתי שגרתיים: גדרות, עמודי חשמל, עצים וגשרים. הפעילות הזו עומדת בניגוד לכמה הוראות חוק, האוסרות תליית כרזות בצדי דרכים. ראשי מערכת הבחירות של המפלגה ידעו זאת, אולם היו נכונים לשאת בסיכון של תשלום קנסות. מן העדויות עולה כי תליית כרזות על-גבי עמודי חשמל וקווי מתח גבוה תפסה מקום נכבד בפעילותו של הצוות".

פסק הדין מדגיש, כי מפלגות רבות פעלו באותה צורה בלתי-חוקית, "אך מפלגת העבודה 'הצטיינה' במערכת הבחירות ההיא בתליית כרזות על גבי עמודי חשמל". עובדה זו הייתה ידועה בשורות המפלגה, ולא נעשה דבר כדי למנוע אותה. ראובני אף סיפר על שמועה שנפוצה בין הפעילים, ולפיה קיימת הסכמה בשתיקה בין חברת החשמל לבין יו"ר המפלגה דאז, אהוד ברק, לפיה הכרזות של העבודה לא יוסרו בידי החברה.

אחד מעמיתיו של המנוח, ראובן צימבל, העיד על האווירה ששררה בקרב אנשי הצוות: "הייתי מגוייס למפלגת העבודה כחייל בשטח לכל דבר ועניין... נוכח הנסיבות לקחתי על עצמי סיכונים... כמו שלוקחים סיכון בצבא... כולל סיכון חיים... כל חברי לעבודה היו המון ביחידות מיוחדות. זה לא נראה משהו חריג... הסיכון במהות העבודה".

רוח זו אף מצאה ביטוי באתר האינטרנט של העבודה, בו פורסמה תמונה של כרזות המפלגה על עמודי חשמל ובצידה נכתב: "יש אנשים שמסכנים את עצמם, אשכרה מחרפים נפשם, בבחירות האלו. הפעילים הללו, שכמה מהם התמחו בטיפוס בשירותם הצבאי, מזנקים כטיגריסים על עמודי חשמל, ותולים גבוה-גבוה את פלריגי המפלגה. הרווח כפול: הגובה מאפשר לראות את השלט מרחוק, ומונע מחוצפני מפלגות מתחרות לפגוע בשלטים שלנו".