היום לפני 63 שנה, ב-13 באפריל 1948, נרצחו 78 יהודים בדרכם להר הצופים.
אנשי השיירה, שמנתה כאמור 78 איש, רובם רופאים ואחיות, נרצחו על-ידי ערבים בדרכם לבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים, למרות נוכחות הכוחות הבריטים שסירבו להתערב.
בית החולים הדסה שכן על הר הצופים בירושלים, שהיה באותם ימים מובלעת בלב אוכלוסיה ערבית. הדרך אליו נשלטה בידי כפרים ערביים.
עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, החלו פורעים ערביים לתקוף יהודים ברחבי הארץ, לרבות בירושלים. כחלק מההתקפות החלו הערבים, שלא בחלו בכל פעולה, לתקוף את השיירות המובילות לבית החולים. ההתקפות התגברו בתחילת אפריל. האספקה בבית החולים החלה לאזול. מאחר שבית החולים טיפל ברוב תושבי ירושלים, היה חשש גדול כי היישוב היהודי יצטרך לנטוש את בית החולים.
בעקבות כך, תוכננה שיירה גדולה שתביא עימה חולים, ציוד, רופאים ואספקה אל בית החולים הנצור. המפקד הבריטי, הבטיח מצידו כי הדרך בטוחה.
השיירה יצאה כאמור ב-13 באפריל לפנות בוקר. כל אנשי השיירה היו יהודים ורובם לא היו חמושים. בשעה 09:45 עלה הרכב המוביל על מוקש והשיירה הותקפה על-ידי כנופיות ערביות. 5 רכבים הצליחו להימלט, אך 5 רכבים אחרים נתקעו ומטח כבד של אש מקלעים נורה לעברם. הירי לא פסק גם לאחר שהניפו דגל לבן שמשמעותו כניעה.
במשך כל שעות ההתקפה, סירבו הכוחות הבריטים להתערב ולסייע בחילוץ השיירה. ניסיונות החילוץ שביצע הפלמ"ח החלו מאוחר מדי ובמהלך 7 שעות של התקפה נרצחו 78 יהודים מירי או משריפה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
