הפוך לדף הבית אימייל אדום
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים ספורט משפט כלכלה בריאות המגזין
רשימות  |  ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  משובים  |  נדל"ן  |  תגיות  |  פורומים  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
חדשות
ראשי  /   מדיני/פוליטי  צבא וביטחון    |  שתף:    |    |  דוא''ל:    |  הדפסה: 
פורומים
מדיני/פוליטי
צבא וביטחון
שואה וגבורה
ביטוח ופיננסים
כלל פיננסים
כלל פיננסים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
גדול עליהם
10/11/2012   |   אורן פרסיקו
 
 
 
אורי שגיא והפליק פלאק של שלי יחימוביץ'
10/11/2012   |   יוסי דר
 
 
 
למה אתה מחכה, בנימין נתניהו?
10/11/2012   |   רון בריימן
 
 
 
רוץ אולמרט, רוץ
10/11/2012   |   יואב יצחק
 
 
 
לרוסיה תפקיד בהצלת העולם
10/11/2012   |   שמעון פרס
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
יום הזכרון לשואה ולגבורה
נתניהו: העולם לא למד לקח מהשואה
ראש הממשלה בטקס ביד ושם [צילום: פלאש 90]

ראש הממשלה אמר בטקס הממלכתי לפתיחת יום הזכרון לשואה ולגבורה כי ספק בעיניו אם העולם למד את לקחי השואה "היום קמים עלינו אויבים חדשים שמכחישים את השואה ותוך כדי כך מאיימים להשמידנו - אירן וגרורותיה, חיזבאללה והחמאס"

+ שואה ומשואה
▪  ▪  ▪
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר (יום א', 1.5.11) כי ספק בעיניו אם העולם למד את לקחי שואת העם היהודי.

"הלקח הראשון והחשוב ביותר הוא שאם מישהו מאיים להשמיד אותנו - אל לנו להתעלם מאיומיו. האם העולם למד לקח זה? ספק בעיני. האם אנחנו למדנו אותו? אני מאמין שכן. אבל יש להודות בכך שבתולדות עם ישראל לא תמיד הצטיינו בראיית הנולד ולעיתים הדחקנו את המציאות שלפנינו", אמר.

לדבריו, חוזה המדינה צפה את התבערה האנטישמית. הוא הזהיר מפני האנטישמיות הבוערת אך נתפס כמשוגע בעיני רבים מבני עמנו. וכמוהו גם ז'בוטינסקי ב-1938 בפני יהודי ורשה כשהזהיר מפני הקטסטרופה המתקרבת, אך לשווא.

"בעולם הנאור מתייחסים ביראת כבוד אל השואה אך התייחסות זו מזכירה לעיתים את הגנרלים המתכוננים למלחמה הקודמת. קל לדבר על לקחי העבר מאשר להתמודד עם העתיד. לנו, לבני העם היהודי אסור להתעלם מלקחי השואה. היום קמים עלינו אויבים חדשים שמכחישים את השואה ותוך כדי כך מאיימים להשמידנו - אירן וגרורותיה, חיזבאללה והחמאס", ציין נתניהו.

עוד הוסיף כי אירן אף מתחמשת בנשק גרעיני למימוש מטרה זו ועד לרגע זה העולם לא עצר בעדה.

"האיום על קיומנו איננו תיאורטי. הוא ניצב בפנינו ובפני האנושות כולה וחייבים לעצור אותו", אמר.

ראש הממשלה הוסיף כי אם לא יהיה בכוחה של מדינת ישראל להגן על עצמה - העולם לא יסייע לה בעת הצורך.

"יחסינו עם מדינות העולם חשובים לנו ביותר ואנו משקיעים בהם מאמצים בפיתוחם אבל אם לא יהיה בכוחנו להגן על עצמנו - העולם לא יעמוד לימיננו. ישראל היא מדינה שוחרת שלום, מדינה ששומרת על זכויות האדם באשר הוא אדם. ידנו מושטת לשלום עם כל שכנינו שרוצים בשלום אך נעמוד איתן מול כל מבקשי נפשנו", אמר.

"ראוי לומר כאן לכל אויבינו - שיידעו דבר אחד על העם היהודי - הם יתעמתו עם רוחו העזה שידעה את הרוע הגדול בתולדות האנושות. ויידע העולם כולו שכשעם ישראל וצבא ההגנה לישראל אומרים 'לעולם לא עוד' - אנו מתכוונים לכל מילה", חתם את דבריו.

בנאומו התייחס ראש הממשלה גם לפטירתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס משה לנדוי - משופטיו של הצורר אייכמן.

"אני זוכר את האירוע הכביר הזה לפני 50 שנה. אני זוכר את המילים המצמררות של התובע גדעון האוזנר. אני זוכר את הסיפור על מיקי גולדמן, הילד שספג 80 מכות בשואה והיה השוטר ליד איכמן. אני זוכר שהמשפט עשה עלי רושם רב והוא חשף אותנו בעוצמה בלתי רגילה לזוועות השואה ולא פחות לסיפורם של הניצולים. משנה לשנה פוחת לצערנו מספרם של ניצולי השואה החיים בקרבנו אבל בד-בבד גוברת ההערכה שלנו לגבורתם בשואה ולתקומתם וכן הצימאון לשמוע את סיפורם. זכרון השואה הוא פסיפס של אלפי סיפורים קטנים ואישיים שמצטרפים יחד ליריעה שיש בה אימה נוראה וגם הוד גדול", אמר.

שואה ומשואה

[צילום: פלאש 90]

יונה (ינק) פוקס
[צילום: יוסי בן-דוד]

נולד בשנת 1925 בלבוב (כיום באוקראינה) להוריו צילה ואהרון. יונה קיבל בביתו חינוך ציוני והתחנך בבית ספר יהודי, והוא ואחיו הגדול משה (מונדק) למדו עברית בביתם.

ביוני 1941 נכנסו הגרמנים ללבוב ורצחו אלפי יהודים. בנובמבר הצטוו היהודים שרידי הטבח להתרכז בגטו. יונה, אביו ואחיו יצאו לעבודת כפייה בשדה התעופה בלבוב. בזכות מראהו ה"ארי" של יונה עודדוהו הוריו לנסות להימלט מהגטו. אביו השיג עבורו תעודת לידה נוצרית ושלח אותו לידיד נוצרי בעיירה מחוץ ללבוב. בתקופת שהותו של יונה בעיירה נרצחו בירי כל היהודים שחיו בה.

יונה התגעגע למשפחתו ולאחר כמה שבועות שב ללבוב. כשירד מהרכבת בלבוב ערכו הגרמנים מצוד בתחנה אחר יהודים. יונה לקח על כתפו עץ אשוח של חג המולד וכך יצא מהתחנה בלא שנבדק ושב למשפחתו בגטו.

בגטו חלתה אמו של יונה ומתה. בקיץ 1942 נשלחו רוב יושביו של הגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. בעת האקציות הסתתרו יונה, אביו ואחיו במחבוא שבנו בעליית גג, ובתום האקציות, לאחר ימים ספורים, יצאו והועברו למחנה הריכוז לבוב-ינובסקה. יונה וחברו מאריאן פרצל החליטו לברוח. הם התחזו לפולנים בעזרת בגדים שבררו מערמה במחנה, ובחג המולד ניצלו את שכרותם של הזקיפים, זחלו בשלג אל הגדר, חפרו תחתיה והצליחו לברוח. הם הגיעו לקייב, שם התחזו לבעלי מקצוע והחלו לעבוד בחברה גרמנית בזהויות בדויות של פולנים. בזכות הגרמנית הטובה שבפיו של יונה הוא מונה למתורגמן בחברה. החברה ביקשה לגייס עובדים, ולשם כך נשלח יונה ברכבת ללבוב. בשירותים של הרכבת מצא יונה אישור תנועה של חייל גרמני. הוא הצליח להעביר מלבוב לקייב כ-20 יהודים, בהם אביו ואחיו. כל היהודים שהביא יונה ניצלו, ורק אביו ואחיו נרצחו בקייב בידי הגסטפו.

בשיחה עם אפסנאי צבאי במסעדה בקייב התחזה יונה לחייל שמדיו התבלו, וכך השיג מדי צבא גרמניים. שותפו לבריחה מאריאן היה זייפן תעודות מומחה, ועל-ידי זיוף טביעת החותמת שמצא יונה ברכבת התחזו השניים לחיילים גרמנים. הם ברחו מאוקראינה, וברכבת בדרך לבוקרשט עצר אותם הגסטפו. הם קפצו מהרכבת והחלו לברוח. יונה נפצע מירייה, אך השניים הצליחו להימלט. הם הגיעו לבוקרשט, שם קנה יונה נשק בזהותו הבדויה ואימן בנשק את צעירי תנועת הנוער "גורדוניה". יונה העיד בבית משפט רומני בזהות נוצרית, תמך בגרסתם של ארבעה יהודים שטענו שהם נוצרים וכך סייע בשחרורם. בעזרת המדים הגרמניים עברו יונה ומאריאן לבודפשט ותוך סיכון חייהם הבריחו צעירה יהודייה למשפחתה שברומניה.

בנובמבר 1944 קיבלו יונה ומאריאן סרטיפיקטים ועלו לארץ ישראל. יונה שירת בחיל השריון בחטיבה שבע ונלחם במלחמות ישראל. את ביתו הקים בחיפה.

יונה הוא איש עדות במסגרות חינוך וביטחון בארץ ובחו"ל.

הוא נשוי לד"ר אינה פוקס, ולהם שלושה ילדים ו-10 נכדים. ליונה יש גם ארבעה נכדים מאשתו הראשונה חנה ז"ל.

אברהם אביאל
[צילום: ישראל הדרי]

נולד בשנת 1929 בדוגאלישוק, כפר יהודי חקלאי (כיום בבלרוס), להוריו משה-דוד ושרה-מינה ליפקונסקי. האב, בן למשפחת חקלאים, היה נפח במקצועו, והאם הייתה בת למשפחת רבנים מאיישישוק שבליטא. אברהם למד בישיבה הקטנה ברדון הסמוכה.

בסוף 1941 נשלחו יהודי דוגאלישוק לגטו רדון. אביו של אברהם עבד כמסגר מחוץ לגטו. ב-10 במאי 1942 נלקחו אברהם, אמו ואחיו, עם תושבי הגטו, אל בור המוות ליד בית הקברות ברדון, שם נרצחו בירי רוב תושבי הגטו, ובהם אמו של אברהם ואחיו הצעיר יקותיאל. אברהם הצליח להימלט עם אחיו הבכור פנחס שהיה בקבוצת העבודה שחפרה את בור המוות. שניהם חזרו לגטו רדון וכעבור יומיים נמלטו אל היער הסמוך. ביער מצא אותם אביהם שנמלט קודם לכן בהתקוממות כשהובל לחפור את בור המוות עם קבוצת יהודים. במשך כמה חודשים הסתתרו השלושה ביער ובבור באדמה. בדצמבר 1942 יצאו אברהם ואחיו פנחס לפגוש פרטיזנים בכפרם דוגאלישוק ונקלעו למארב של גרמנים. בהיתקלות נהרג פנחס.

אברהם ואביו מצאו מסתור במחבוא שהכין למענם איכר פולני באסם בחוותו. באביב 1943 עזבו השניים את בית האיכר. האב שב ליער וביוני 1943, ערב חג השבועות, רצחו אותו פולנים. אברהם הצטרף לפרטיזנים היהודים ביערות נצ'ה-גרודנו ונלחם בשורותיהם עד שחרור האזור ביולי 1944.

לאחר השחרור שב אברהם לרדון והלך לכפר הולדתו דוגאלישוק. הוא איתר את מקום קבורתו של אחיו הגדול פנחס והביאו לקבורה ליד בור המוות בבית הקברות ברדון. לאחר מכן נסע לאיטליה ושהה ב"בית הילדים" בסלבינו, מוסד של עליית הנוער שניהל משה זעירי, חייל הבריגדה היהודית. ביולי 1946 עלה אברהם על אניית המעפילים "כתריאל יפה", אך הבריטים תפסו אותה, ונוסעיה נשלחו למחנות מעצר בקפריסין. עוד באותה שנה שוחרר אברהם מהמחנה. הוא הגיע ארצה ושהה בהכשרה של עליית הנוער בקיבוץ משמר השרון.

בשנת 1948 התגייס אברהם לגדוד השישי של הפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות, בקרבות בדרך לירושלים. לאחר המלחמה התיישב בקיבוץ צאלים ולימים עבר לתל אביב, שם עבד בתעשיה הצבאית ולמד כלכלה וניהול משק. הוא ניהל את המרכז לקורסים ולסמינרים בסמינר אפעל, עבד בהוצאות ספרים והקים חברה להפצת ספרים, "בית עלים", הקיימת עד היום.

אברהם העיד במשפט אייכמן ובעדותו גולל את פרשת חיסול יהודי רדון. הוא פרסם שני ספרים על קורותיו בתקופת השואה והשחרור: כפר ושמו דוגאלישוק והחופש והבדידות. אברהם מדבר לפני קהלים מגוונים ומספר על קורותיו בשואה. עדותו צולמה בפרויקט "עדים וחינוך" המשותף ליד ושם ולמרכז למולטימדיה באוניברסיטה העברית.

בסלבינו פגש אברהם את איילה, גם היא ניצולת שואה. בקפריסין העמיקו את היכרותם ולאחר שהגיעו לארץ ישראל נישאו. לאברהם ולאיילה שלושה ילדים ותשעה נכדים.

דינה ביכלר-חן
[צילום: יוסי בן-דוד]

נולדה באפריל 1940 בזגרב שביוגוסלוויה (כיום קרואטיה) לדרגוטין ולבלנקה ביכלר. באפריל 1941 נשלח האב למחנה יאסנובאץ, שם נרצח באוקטובר. ביאסנובאץ נרצחו גם סבה של דינה ודודיה. דינה התינוקת, אמה וסבתה נשלחו למחנות שונים ולבסוף למחנה לובורגרד הסמוך לזגרב.

בסוף 1941 הייתה דינה על סף מוות מרעב וממחלות, והאם מצאה דרך להבריחה מהמחנה. לצווארה הצמידה פתק עם שמה של התינוקת, תאריך לידתה ושמות שתי קרובות המשפחה שאליהן יש להעבירה. מצדו האחר של הפתק רשמה את שמו וכתובתו של רופא הילדים של דינה. הפתק שמור ביד ושם.

אחד משומרי המחנה הבריח את הפעוטה בחבילה סגורה אל מרכז הקהילה היהודית בזגרב. הוא הניח את הצרור על שולחן ללא הסברים, וחברי המרכז פתחו את החבילה ומצאו בה את התינוקת דינה. לפי הפתק ידעו להעבירה לידי בלנקה זיצר-פירסט, בת דודתה של האם. בלנקה טיפלה בדינה כמה חודשים ולאחר מכן מסרה אותה, מחשש לגורלה, לאיכרה מהסביבה. האיכרה, אני בליץ', קיבלה תשלום מהקהילה היהודית בזגרב עבור הטיפול בדינה אך לא טיפלה בה כראוי. בלנקה, שהצטרפה לפרטיזנים, שלחה שליחים לדרוש בשלום התינוקת, והם הודיעו לה שהיה עדיף לילדה למות עם אמה וסבתה ולא לחיות בתנאים שבהם היא חיה.

דינה הועברה לטיפולם של ג'ינה בריטיץ' ובנה טיחומיל, ידידיה של בלנקה. בני משפחת בריטיץ' טיפלו בה כבבת משפחה ודאגו לכל מחסורה. הם הטבילו אותה לנצרות וקראו לה מאיה (מריה) הקטנה.

אב הבית שבו התגוררה משפחת בריטיץ' איים להסגיר את המשפחה מכיוון שהסתירה את דינה אך קיבל מסר מהפרטיזנים כי הדבר יעלה לו בחייו והוא חזר בו. דינה נשארה בבית משפחת בריטיץ' עד סוף המלחמה.

בשנת 1946 שבה בלנקה משורות הפרטיזנים ולקחה את דינה, קרובתה היחידה ששרדה. היא קיבלה אפוטרופסות על דינה, טיפלה בה באהבה ובמסירות והחזירה אותה ליהדות על-אף הקושי הנפשי שחוותה דינה עקב הניתוק הן מהוריה המאמצים הן מהנצרות.

בדצמבר 1948 עלו בלנקה ודינה ארצה ונשלחו למחנה העלייה בעתלית. בלנקה עברה להתגורר בבית החלוצות בחיפה ואת דינה מסרה לחסות עליית הנוער. דינה למדה עברית במוסד אלונים על יד טבעון ולאחר מכן נקלטה בקבוצת הילדים של קיבוץ שריד. בגיל 16 חזרה לגור עם בלנקה בחיפה ונשארה עמה עד יומה האחרון.

דינה סיימה תואר שני במיקרוביולוגיה ובביוכימיה באוניברסיטת בר-אילן, עברה להתגורר בירושלים ועבדה בבית החולים הדסה בעין כרם. זה שנים היא מתנדבת בארגון נשות הדסה ישראל.

דינה שמרה על קשר חם עם מציליה ושבה ליוגוסלוויה לבקרם פעמים מספר. בשנת 1994 הוכרו ג'ינה בריטיץ' ובנה טיחומיל חסידי אומות העולם.

אלמנתו של דורון, ולה שני ילדים ושבעה נכדים.

חוה פרסבורגר
[צילום: ישראל הדרי]

נולדה בשנת 1930 בפראג שבצ'כוסלובקיה להוריה אוטו ומריה גינז. ההורים הכירו בתנועת האספרנטו שהם היו פעילים בה. האב היה מנהל מחלקת יצוא בבית חרושת לטקסטיל. האם הייתה נוצרייה במוצאה, ואף שהייתה בעלת דעות חופשיות בצעירותה, שרתה בביתה רוח יהודית ונשמרה הכשרות. חוה ואחיה הגדול פטר גדלו בבית יהודי ליברלי וציוני.

עם סיפוח צ'כיה (בוהמיה ומורביה) לגרמניה במרץ 1939 הוגדרו חוה ופטר בני תערובת מדרגה ראשונה וחלו עליהם כל החוקים והמגבלות שחלו על היהודים. האב נאלץ לעזוב את עבודתו והחל לשמש שומר לילה במוסדות הקהילה היהודית ושוטף כלים בבית יתומים יהודי.

בשנת 1942 שולח פטר לגטו טרזין, ובמאי 1944 נשלחה לשם גם חוה. היא שולחה למעון הבנות הבודדות והוטל עליה לעבוד בקטיף ירקות, במיון חלקי ברזל ובעבודות אחרות. בטרזין נפגשו חוה ופטר. הוא ניסה ללמד אותה אנגלית, שיתף אותה בחומרים שקרא ובדק את לימודיה. גם בטרזין המשיך פטר, נער ברוך כישרונות ובעל דמיון, לצייר ולכתוב סיפורים ומחזות, כמה מהם בהשראת הסופר האהוב עליו ז'ול ורן. הוא ערך את עיתון הנוער החשאי בגטו Vedem ("אנו מובילים") וכתב בו. בספטמבר 1944 נשלח פטר לאושוויץ ונרצח. לפני שיצאה הרכבת הצליחה חוה להגיע אליה ולתת לפטר פרוסת לחם.

בפברואר 1945 הגיע האב אוטו לטרזין. הוא היה מאחרוני היהודים שגורשו מכיוון שהגרמנים נמנעו במקרים רבים מגירוש יהודים שהיו נשואים לנוצרים. חוה כתבה יומן ותיארה בו את חייה בגטו. רוב היומן יצא לאור בספר Salvaged Pages (Yale University Press, 2002), ובו אוגדו כתביהם של כותבים צעירים בשואה.

במאי 1945 שחרר הצבא האדום את הגטו. חוה ואביה חזרו לביתם בפראג וזמן רב חיכו עם האם לשובו של פטר – לשווא. צעיר ששרד בטרזין הסתיר את יצירותיו של פטר ולאחר השחרור מסר אותן לאב.

בפראג החלה חוה בלימודי אמנות ובשנת 1948 עברה לווינה ולפריז עם אברהם פרסבורגר, לימים בעלה, שהיא פגשה כשהיה מדריך בתנועת "השומר הצעיר". בפריז המשיכה חוה בלימודי אמנות, ובספטמבר 1949 עלו השניים ארצה והגיעו לקיבוץ שמרת. משם עברו לנהריה ולקריית ים. חוה הייתה מסרטטת בסוכנות היהודית בחיפה, ולאחר כמה שנים הם עברו לבאר שבע, שם המשיכה חוה לעסוק באמנות ולימדה בסדנה ליצירת אמנות נייר במכללה לאמנות חזותית בבאר שבע. בשנת 1993 קיבלה חוה את פרס זוסמן היוקרתי עבור יצירתה האמנותית בנושא השואה.

יומנו של פטר התגלה בעזרת יד ושם אחרי 60 שנה. חוה ערכה את היומן ואת סיפורו של פטר, והם יצאו לאור ב-13 שפות.

האסטרונאוט אילן רמון ז"ל לקח עמו לחלל פקסימיליה של ציורו של פטר גינז נוף ירח שבו נראה כדור הארץ בעיני אדם העומד על הירח, כפי שדמיין פטר.

לחוה ולאברהם שני ילדים ושלושה נכדים.

שמחה אפלבאום
[צילום: ישראל הדרי]

נולד בשנת 1927 בעיירה מלץ' שבמחוז פרוז'ני (כיום בלרוס) להוריו יעקב ורחל ולאחותו אלה (עלק'ה). ביתו היה מסורתי. האב היה פעיל ציוני ששלח צעירים להכשרה חקלאית ליד ורשה ולארץ ישראל.

בנובמבר 1941 גורשו שמחה ומשפחתו לברזה קרטוסקה. כשנודע על רצח יהודי האזור, הם נמלטו לגטו פרוז'ני. במאי 1942 הצטרף שמחה לקבוצת נוער יהודי שיצאה ליערות כדי לחבור לפרטיזנים יהודים ולחיילים סובייטים. בנובמבר 1942 שב לגטו עם כמה צעירים כדי להצטייד בבגדים ומזון. הגרמנים ירו בהם, ואחדים מחבריו נפגעו. שמחה הצליח להימלט והגיע לבית הוריו. עם חיסול הגטו בתחילת 1943 נשלחו שמחה ומשפחתו לבירקנאו, שם נספתה כל משפחתו. שמחה התחזה למבוגר מגילו ונשלח לעבודות כפייה. על זרועו קועקע המספר 78524. הוא הועסק בסחיבת לבנים לבניית משרפות 4 ו-5 ולהקמת מחנה הצוענים. באפריל 1943 הועבר לאושוויץ 1 והועסק בהנחת מסילת ברזל ובבינוי. בספטמבר 1943, לאחר שורת סלקציות, הועבר למפעל התחמושת D.A.V. ובאפריל 1944 הועבר למפעל סימנס במחנה בובריק הסמוך.

ב-18 בינואר 1945 נשלח שמחה לצעדת המוות לגלייביץ ומשם המשיך בקרון רכבת פתוח מערבה. בצ'כיה קפץ מהרכבת ונמלט. במשך חמישה שבועות הסתתר בעזרת איכרים מקומיים, ואז תפס אותו הגסטפו, עינה אותו ושילח אותו למחנה בוכנוולד ומשם לזקסנהאוזן. ב-22 באפריל הוצעד בצעדת מוות לכיוון הים הבלטי תחת משמר אנשי אס-אס. בעת המסע נדר שמחה שאם ישרוד יעלה לארץ ישראל ויקים יישוב לזכר הוריו ובני משפחתו שנספו, וכן שיצטרף לכוחות הביטחון של היישוב כדי לסייע בהקמת המדינה. ב-3 במאי שחרר צבא ארצות הברית את שרידי הצועדים ליד שוורין.

לאחר השחרור הצטרף שמחה לקיבוץ בוכנוולד בגרמניה ובמרץ 1946 הגיע לארץ באניית המעפילים "תל חי". בקיץ 1946 עבר הכשרה בקיבוץ אפיקים ונשלח לקורס מ"כים של ההגנה. במלחמת העצמאות לחם בגזרת הדרום והנגב בחטיבות גבעתי והנגב. ב-20 ביוני 1948, בהפוגה הראשונה, כשהוא מפקד על 16 חברי קיבוץ בוכנוולד, עלה להתיישבות בחוות שפון ליד באר יעקב, שם הניחו את היסוד להקמת קיבוץ בוכנוולד. עם סיום קורס קצינים בסוף 1948 התמנה שמחה למ"מ בחטיבת הנגב. בינואר 1950 חזר לקיבוצו ששמו שונה לנצר (כיום קיבוץ נצר סרני) ומילא תפקידים בכירים בקיבוצו ובהתאחדות התעשיינים.

שמחה לחם במלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים, ובה השתתף בשיקום חטיבת ברק (188) והגיע לדרגת אל"מ במילואים בשריון. הוא היה מיוזמיו ומקימיו של אתר ההנצחה ללוחמי החטיבה בלטרון.

שמחה שם לו למטרה להנחיל לנוער את קורות השואה וממשיך לשמש איש עדות במשלחות בני נוער לפולין ולספר על עברו בבתי ספר ובצה"ל.

שמחה נשוי לנעמי, ולהם שלושה ילדים ותשעה נכדים, כולם שירתו או משרתים ביחידות קרביות.

אנדריי קאלאראשו
[צילום: ישראל הדרי]

נולד בשנת 1922 בבוטושאן שברומניה בשם ברנרד גרופר להוריו זלמן ואתי. הוא גדל ביאסי. אמו הלכה לעולמה בנעוריו.

ב-29 ביוני 1941, עם פלישת גרמניה לברית המועצות, לקחו הרומנים את אנדריי, את אביו ואת אחיו פאול לחצר המשטרה ביאסי. באותו יום נעשה טבח ביהודי יאסי. אלפי יהודים נרצחו בחצר המשטרה. בחצות הלילה, לאחר יום שלם בין המתים, הובלו אנדריי, אביו ואחיו לתחנת הרכבת, שם עקרו חיילים רומנים וגרמנים שיני זהב מפיותיהם של אנשים וכרתו אצבעות שהיו עליהן טבעות זהב.

אנדריי, אביו ואחיו הוכנסו לקרון סגור ובו 120 איש, והרכבת יצאה לנסיעה אטית של שמונה ימים. חלק מהאנשים איבדו את שפיותם. אחרים שתו שתן מרוב צמא. גופות המתים החלו להירקב ולהעלות צחנה. גם אביו ואחיו של אנדריי היו במתים. אנדריי ניצל בזכות התעקשותה של ויוריצ'ה אגאריץ', נציגת הצלב האדום ברומניה, לפתוח את הקרונות באחת התחנות, להוציא את הגופות, לאוורר את הקרונות ולתת לכלואים מים. יד ושם הכיר באגאריץ' חסידת אומות העולם.

הרכבת הגיעה לעיירה קאלאראשי, ושורדי המסע הורדו מהקרונות. אנדריי היה חולה בדלקת ריאות והושכב על הרצפה בבית הכנסת המקומי. גם בקאלאראשי המשיכו החיילים הרומנים להרוג ביהודים ביריות. בפרעות יאסי נרצחו כ-14,000 מיהודי העיר. לאחר כמה חודשים הוחזר אנדריי ליאסי עם כמה מניצוליו המעטים של הטבח ונשלח לעבודות פרך. הוא שוחרר עם הגעת הצבא האדום לאזור בקיץ 1944.

לאחר השחרור למד אנדריי באקדמיה לאמנות התאטרון ביאסי ובבוקרשט וקיבל תעודת במאי. כדי שלא יוגבלו אפשרויותיו המקצועיות תחת השלטון הקומוניסטי, שינה את שמו מברנרד גרופר לאנדריי קאלאראשו. כשהיה במאי בתאטרון בבוקרשט, ביים אנדריי הצגות קלסיות רבות. בשנות ה-50 עבר לעסוק בתחום הקולנוע. הוא ביים סרטים באורך מלא וסרטיו זכו בפרסים. כמו-כן הוא עסק בתחום תסכיתי הרדיו והיה מרצה בפקולטה לטלוויזיה ולקולנוע בבוקרשט.

בשנת 1965 עלה אנדריי לישראל והחל לביים בתאטרון "האוהל" ובבית צבי, בית הספר לאמנויות הבמה, שם יסד את החוג לקולנוע וטלוויזיה. הוא ביים גם תסכיתי רדיו בגלי צה"ל. אנדריי התקבל לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בתפקיד של במאי ועבד ברשות השידור, בטלוויזיה וברדיו, כ-30 שנה וביים מאות תוכניות.

אנדריי היה שליח הטלוויזיה הישראלית ברומניה וערך סרטי תעודה על חיי הקהילה היהודית ברומניה ועל ביקוריהם של אמנים יהודים-רומנים בישראל. סרטים אלו הופצו לקהילות יהודיות רבות בעולם. "על-אף שנות הסבל שעברו עליי, הצלחתי לגרום להרבה אנשים לצחוק מעט".

אנדריי ואשתו אולגה מתגוררים בתל אביב.

תאריך:  01/05/2011   |   עודכן:  01/05/2011

תגובות  [ 14 ] מוצגות [ 14 תפוס כינוי יחודי    כתוב תגובה   לכל התגובות
 כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
חנה שרה
1/05/11 21:08
2
הניה
1/05/11 21:44
3
עידן סובול
1/05/11 22:43
דן ה
2/05/11 01:47
חנה שרה
2/05/11 09:13
חנה שרה
2/05/11 08:48
4
ישע
1/05/11 22:50
5
אליהו חיים
2/05/11 00:20
6
פטפטן
2/05/11 04:59
7
על הנזק שגרמת
2/05/11 07:51
8
מיכל
2/05/11 08:32
9
עין צופיה
2/05/11 09:35
10
עלינו שואה חדשה
2/05/11 10:42
11
קורןנאוה טבריה
2/05/11 14:04



עידן יוסף
מירב ארד
יוסי דר
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |