אורי ליפשיץ היה אדם צעיר, גם בראשית שנות השבעים שלו היה צעיר. לא הכרתי אותו היטב בכלל, הוא היה חבר של חבר, מכר אקראי שהיה קופץ לפעמים לקפה להגיד שלום, אבל אפילו ה-”השלום" הזה היה עוצמתי. משהו בכתפיים של האיש, בקרחת שלו, בלחיצת היד שלו, בהומור שלו, בידיעה שהוא שחרר את הקווים המתפרעים האלה מתוך מכחולים ועפרונות, משהו בזה היה נשאר איתך. זה כוחה של רוח נעורים.
