שירותי בריאות כללית החתימה ביודעין עובדות על הסכמי פרישה מפלים, והסתירה מהן את קיומה של תביעה ייצוגית נגדה על-רקע זה. כך קובע (יום ד', 15.6.11) בית הדין הארצי לעבודה.
בית הדין הארצי הורה לבית הדין האיזורי לדון בתביעותיהן של 23 עובדות לשעבר בכללית, שיצאו לפנסיה מוקדמת בשנים 1999-1993. בית הדין האיזורי דחה את התביעות על הסף, לאחר שקיבל את טענת ההתיישנות שהעלתה הכללית. בית הדין הארצי קיבל את ערעור העובדות-לשעבר על החלטה זו, והחזיר את התיק לאיזורי.
הסכם הפרישה מרצון קבע, כי עובדות שיפרשו מגיל 57 ועד גיל 60, יקבלו עד גיל זה פנסיה מוקדמת מהכללית, והחל מגיל זה - פנסיה מקרן הגמלאות המרכזית (קג"מ). כך נוצר מצב, בו הפסידו מגיל 60 עד גיל 65 את הפנסיה התקציבית הגבוהה יותר ששילמה הכללית, ובמקביל הפסידו צבירת זכויות פנסיה בקג"מ באותן שנים.
העובדות טענו, כי הופלו לרעה בשל מינן, שכן גברים קיבלו פנסיה מוקדמת מהכללית (שכאמור שיעורה גבוה יותר) מגיל 57 ועד גיל 65. באותן שנים גם המשיכה הכללית להפריש עבורן לקג"מ, כך שזכויותיהם בקרן בגיל 65 היו גבוהות יותר משל הנשים.
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה קבעה, כי הכללית העלתה בחוסר תום לב את טענת ההתיישנות, בשל התנהגותה לאורך שנות ההסדר. לדבריה, אין להביא בחישוב ההתיישנות את השנים בהן נדונה תביעה דומה בבתי הדין לעבודה ובביהמ"ש העליון, עד שהאחרון פסק שהסכמי הפרישה אכן היו מפלים. היא מוסיפה:
"כללית אף ידעה, תוך כדי הפעלתה של תוכנית הפרישה והחל משנת 1996, כי קיימות טענות כנגדה בגין הפליה וכי קיימת בעייתיות של ממש בניסוח הסכמי הפרישה על ידה, ולמרות זאת בחרה להמשיך בהפעלת תוכנית הפרישה ולהחתים עובדות נוספות על הסכמי פרישה מפלים, תוך סילוק והסתרה של תובענה ייצוגית שהוגשה בקשר לכך ואף הוכרה ככזו".
עוד קובע בית הדין הארצי, כי עילת התביעה נוצרה פעמיים: כאשר נחתם הסכם הפרישה, וכאשר הגיעו העובדות לגיל 60 ונפגעו בפועל בכיסיהן בשל האפליה הפסולה. לכן, ניתן להתחיל את מירוץ ההתיישנות גם מן המועד המאוחר יותר, וזוהי עילה נוספת לדחיית טענת ההתיישנות.
