המועצה הדתית עכו תפצה ב-150,000 שקל את שלום ואסתר תורג'מן, על היעלמות קברי ילדיהם בבית העלמין בעיר. כך פסקה (22.6.11) שופטת בית משפט השלום בקריות,
פנינה לוקיץ'.
שלמה תורג'מן נפטר בשנת 1969 בגיל שנה ואחותו סיגלית נפטרה כעבור שנה לאחר הולדתה. שניהם נקברו בבית העלמין הישן בעכו ועל קבריהם הוקמו מצבות. לאחר מספר שנים חדלו ההורים לפקוד את קברי ילדיהם, מתוך רצון להתמקד בילדיהם החיים. רק בשנת 2005, בעקבות תביעה אחרת בנושא דומה, בדקו בני הזוג והתברר להם ששוב אין אפשרות לאתר את הקברים.
המועצה הדתית העלתה טענת התיישנות, אך לוקיץ' דחתה אותה בתוקף: "אני סבורה שדין טענות הנתבעת בדבר התיישנות או שיהוי בהגשת התביעה, להידחות ואף מסכימה אני עם טענת התובעים כי מדובר בטענות מקוממות.
"...קבורת המתים מטרתה, בין היתר, להנציח את זכרו של המת לעולמים ולפיכך אחת המטרות המרכזיות של הסדרת הקבורה, הינה לאפשר לבני המשפחה לאתר את מקום קבורת יקיריהם. משהאחריות הבלעדית לניהול הקבורה נמסרה לנתבעת, חובתה היא להבטיח כי אפשרות זו תתקיים לבני המשפחה גם בחלוף שנים ארוכות ממועד הקבורה, וללא כל קשר להתנהגות בני המשפחה.
"...על-אף שבדת היהודית קיימת חשיבות לפקידת הקבר, אינני סבורה כי בחירת התובעים שלא לפקוד את קברי יקיריהם במשך שנים ארוכות יכולה להיות מוכתרת בכותרת של סטיה מהתנהגות של הורים שכולים 'סבירים', אשר יש לזקוף את תוצאותיה כנגדם, גם לא בהקשר של התיישנות או שיהוי.
"בחירתם של התובעים להתמודד באופן כזה עם השכול, הינה בחירה אחת מבין קשת של אפשרויות. כל אדם, בין אם יהודי ובין אם בן דת אחרת, בין אם דתי יותר או פחות, מוצא את דרכיו האישיות להתמודד עם השכול, ואסור כי התנהגות כזו או אחרת (כל עוד איננה פלילית או פוגעת באדם אחר) תישפט בהסתכלות אוביקטיבית, לכאורה".
עוד אומרת לוקיץ', כי גם אם טעתה במסקנה זו - הרי שעילת התביעה מתחדשת בכל יום בו לא ניתן לאתר את הקברים. אפשרות אחרת היא לקבוע שעילת התביעה נולדה בשנת 2005, בה התברר שהקברים נעלמו; התביעה הוגשה שלוש שנים מאוחר יותר, ולכן אין בה משום התיישנות.
בני הזוג תורג'מן תבעו פיצוי של מיליון שקל, אך לוקיץ' קבעה שבהקשר לגובה הפיצוי יש להביא בחשבון את העובדה שהם בדקו את מצב הקברים רק לאחר פרשה דומה שפורסמה ברבים. "אין בכך להמעיט מעגמת הנפש, הסבל ואף הזעזוע, שבוודאי חוו התובעים עם גילוי העובדה המזעזעת כי הקברים נעלמו ולא ניתן עוד לאתרם, עגמת נפש וסבל שילוו אותם ממועד הגילוי ועד לאחרית ימיהם, אולם יש בה להשפיע על אופן הערכת הפיצוי הראוי", היא אומרת.
יצוין, כי באופן נדיר מאוד פותחת לוקיץ' את פסק דינה במשפטים הבאים: "בפתח הדברים אני חשה צורך להתנצל מעומק לבי על העיכוב במתן פסק הדין אשר נבע מסיבות שונות שאין המקום לפרטן, עיכוב אשר אני מניחה שלא הקל על סבלם הרב של התובעים ועימם הסליחה. תקוותי כי כעת, משניתן פסק הדין, יוכלו למצוא מזור, ולו חלקי לכאבם".
