דירות המשויכות לחברי קיבוץ, ישוייכו רק למי שחברים בו בפועל ביום ההחלטה על כך באסיפה הכללית. יורשיהם של מי שהיו חברי קיבוץ ונפטרו לפני ההחלטה, אינם זכאים לקבל בעלות על דירות הוריהם. כך קובע (יום ד', 3.8.11) בית המשפט העליון, בפסק דין ראשון העוסק בהיבט מרכזי זה של המהפכה שעברו הקיבוצים בשני העשורים האחרונים.
השופט
אליקים רובינשטיין דן בערעורים הדדיים של שני פסקי דין של בתי משפט מחוזיים (בתל אביב ובנצרת) בנוגע לשיוך הדירות לחברי מענית ונאות מרדכי. בשני המקרים טענו יורשיהם של חברים שנפטרו, כי הם זכאים לזכויות בנכסי הקיבוץ במקום הוריהם. עוד נדונו השאלה מהו המועד הקבוע לשיוך הדירות (דהיינו: העברתן לבעלות החברים) והאם יורשי החברים שנפטרו זכאים לדמי עזיבה.
רובינשטיין קובע: "כל עוד זכו הורי המשיבים למסגרת שבה רצו בעודם בחיים ולה היו זכאים לפי התקנון, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינת הספקת הביטחון הסוציאלי (ולא נטען אחרת על ידיהם), מילא הקיבוץ את חלקו במעין-הסכם זה, ולא נותרה להורי המשיבים או לעזבונם זכות תביעה נגד הקיבוץ. משלא התגבשה זכות זו להורי המשיבים בעודם בחיים, בוודאי אין היא מתגבשת אצל המשיבים עצמם כיורשיהם לאחר מותם.
"ודוק, אין באמירתי כאן כדי ללמד כי אילולא התקיימו התנאים הסוציאליים הקונקרטיים, הייתה בהכרח קמה לחברי הקיבוץ זכות בנכסיו (במיוחד לא לאלה שנפטרו, במבט צופה-עבר); ואולם, אילו זנח הקיבוץ חלילה מי מהם בזקנתו, ייתכן מאוד שהייתה לו זכות תביעה, בלא שניטע מסמרות ספציפיים".
עוד קבע רובינשטיין, כי המועד הקובע לעניין הזכאות לשיוך הדירות הוא האסיפה הכללית בה החליט הקיבוץ לבצע צעד זה, ולא תהליכים קודמים שהיה בהם כדי לבשר על הצפוי בתחום הדירות. "הכרה במועד קובע ביום אחר היא בעייתית, הן כיון שהיא מתעלמת מהחלטת האסיפה הכללית המשקפת את רצון החברים, והן כיון שישנו קושי של ממש לזהות נקודה מסוימת ומוגדרת על ציר הזמן המסמלת את נקודת המעבר המהותי מחיי שיתוף לחיים המאפשרים קניין פרטי", הוא אומר.
עוד דחה רובינשטיין את התביעה לדמי עזיבה, בציינו שבקיבוץ מענית (ממנו נתבע תשלום זה) אין נוהג לשלם אותם, וכי ממילא כבר נפסק שעזבונו של חבר שנפטר אינו זכאי לדמי עזיבה. רובינשטיין אישר את מפתח החלוקה שקבעו שני הקיבוצים, באומרו שביהמ"ש יתערב רק לעיתים נדירות בהחלטותיה של אגודה, בפרט כאשר בשני המקרים הן אושרו ברוב של יותר מ-90%.
