הביטוי "הון-שלטון" מהווה לשון הרע, שכן "במבחן האדם הסביר [יש לו] קונוטציה מובהקת של שחיתות. משתמעת ממנו טענה בדבר ניצול לרעה של כוח ההון, על-מנת לזכות בטובות הנאה מבעלי תפקידים ברשויות השלטוניות. הביטוי האמור מייחס למושאו התנהגות מושחתת". כך קובע (6.12.11) שופט בית משפט השלום בירושלים,
עודד שחם.
שחם קיבל חלק קטן מתביעת לשון הרע שהגישה חברת הנדל"ן י.ד ברזאני נגד חבר המועצה המקומית מבשרת ציון, יורם שמעון. הוא דחה את רוב חלקי התביעה וקיבל אותה רק בנוגע לשימוש בביטוי זה, ולכן חייב את שמעון בתשלום 35,000 שקל - לעומת מיליון שקל שתבעה החברה.
הסכסוך בין ברזאני לבין שמעון מתנהל מזה מספר שנים ונוגע לפרויקט גדול שמקימה החברה במבשרת ציון. שמעון טען, כי התביעה נועדה להלך עליו אימים ולהשתיק אותו. שחם דחה טענה זו אם כי ציין, כי העובדה שחלקים ממנה נגעו לפרסומים שנעשו שלוש שנים לפני הגשתה, מעורר "חשש, כי בהגשת התביעה היה גם מניע הרתעתי, החורג מן התכלית ההרתעתית הרגילה העומדת ביסוד דיני לשון הרע".
מפלצת לגיטימית
כאמור, שחם דחה את רוב חלקי התביעה. כך למשל הוא קובע, כי כאשר כינה שמעון את הפרויקט "מפלצת", היה בכך משום הבעת דעה לגיטימית בהתייחסות לפרויקט ששטחו 24,000 מ"ר והאמור לקום בריאה הירוקה האחרונה של מבשרת ציון. "הצורך בהגנת החוק אינו עולה כאשר נעשה שימוש במלים זהירות, מתונות ומנומסות. בעיקרו, הוא עולה דווקא כאשר מדובר בהתבטאויות קשות יותר. בהקשר זה, תכליתן של ההגנות שבחוק היא למנוע צנזורה עצמית בעת ויכוח ציבורי, ובדרך זו לעודד ויכוח פתוח וחופשי", אומר שחם.
עוד נדחתה התביעה בנוגע לפרסומים של שמעון מתוך עתירה שהגיש נגד הפרויקט ומתוך דיון שהתנהל בנושא בישיבת המועצה המקומית, לאחר שנקבע שלפרסומים אלו עומדות ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע. שמעון כינה את ברזאני "כרישי נדל"ן תאבי בצע", אך שחם אומר שזהו ביטוי זניח בהקשר בו נאמר ומהווה הבעת דעה לגיטימית.
לגבי השימוש בביטוי "הון-שלטון", מנתח שחם את טענותיו של שמעון לגבי קשרים פסולים בין ברזאני לבין מי שהיה אז ראש המועצה, ראש השב"כ לשעבר,
כרמי גילון, וקובע שלא נמצא להן ביסוס. "אכן, הנתבע היה במועדים הרלוונטיים חבר מועצה. ברם, אין בכך כדי להצביע על חובה כלשהי לעשות פרסומים, בדרך של מדור אישי בתשלום או בדרך של מכתבים לעיתון, ובהם טענות עובדתיות פוגעניות, אשר לא נמצא להן בסיס של ממש. אף לא נמצא בסיס לחובה לעשות פרסומים כאמור, בלא בדיקה ממשית של אמיתות הטענות", הוא אומר.
בנוגע לגובה הפיצוי, עומד שחם על כך שהפיצוי בגין לשון הרע הניתן לתאגיד נמוך משמעותית מזה הניתן לאדם. "בהפעלת שיקול הדעת בקביעת היקף הפיצוי יש לגלות זהירות. לקביעת פיצוי גבוה עלול להיות אפקט מצנן על ביטויים עתידיים. פיצוי כזה עלול להרתיע מפרסמים פוטנציאליים מפרסומים אשר עשוי להיות טמון בהם אינטרס ציבורי חשוב. עוצמתן של ההצדקות לפסיקת פיצוי לתאגיד בלא הוכחת נזק, מקום בו מדובר בפרסום העלול לפגוע ברכושו או עסקיו של תאגיד, חלשה במידה ניכרת מן ההצדקה לפסוק פיצוי לאדם בשר ודם, אשר ההנחה היא כי חווה פגיעה רגשית כתוצאה מן הפרסום הפוגע", הוא קובע.
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
