בית המשפט העליון דחה (יום ב', 2.1.12) את ערעורו של יצחקי מיכני על הרשעתו ברצח מזכיר ארגון נכי צה"ל בתל אביב, מרק פורן. מיכני הצית את פורן באוקטובר 2002 ונדון למאסר עולם.
מיכני, נכה צה"ל בשיעור של 20% בגין לקות באוזניו, פנה לארגון בבקשה שיסייע לו בהגדלת קיצבת הנכות ובבקשה לקבל הלוואות והטבות שונות, בין היתר, לאור טענתו כי הוא סובל מהלם קרב בעקבות אירוע במלחמת לבנון הראשונה, ונפגש בעניין זה מספר פעמים עם פורן. מיכני, אשר חש מקופח וסבר כי בקשותיו לקבלת סיוע כספי אינן נענות, איים כי ירצח את פורן ואת ח"כ משה (
מוץ) מטלון, שהיה אז יו"ר ארגון נכי צה"ל.
באוקטובר 2002 התקשר מיכני מספר פעמים למשרדי הארגון ואיים שישרוף את פורן ואת מטלון. ב-24.10.02 הגיע פורן למשרדי הארגון בשדרות ח"ן בתל אביב ושוב איים לשרוף את פורן. כאשר יצא פורן מהמשרד, בליווי חברו לארגון עמנואל שחר, התיז מיכני לעברם את הבנזין שהיה במיכל פלסטיק שנשא עימו. לאחר מכן הצית את פורן, המשיך ושפך עליו את הבנזין שהיה במיכל, נכנס לרכבו, נמלט מהמקום וכעבור שעות הסגיר עצמו למשטרה. פורן אושפז למשך שבועיים כשהוא מורדם ומונשם ונפטר כעבור שבועיים כתוצאה מן הכוויות.
רצח מזעזע, תיק ברור מיכני טען, כי מדובר היה ב"אירוע שהתגלגל ספונטנית" בשל הקינטור שחש, כאשר באותן שניות עמדו מול עיניו תמונות של חיילים שראשיהם ניתז מעליהם עודם ניצבים בצריחי טנקים, תוצאה של הלם קרב ממנו סבל. לטענתו, הוא השליך את בקבוק התבערה בתנועת יד אגבית, כדי להזהיר את פורן ואת שחר מבלי שהייתה לו כוונה לפגוע בהם, אך השניים הסתערו עליו כדי לתפוס אותו, והוא שפך את הבנזין כדי להגן על עצמו ומתוך טעות במצב הדברים. כאשר התפתחו הדברים לכלל עימות פיזי, הוא איבד שליטה על מעשיו, נטל את מיכל הדלק שהיה תחת ידו, שפך את תכולתו גם על עצמו וגם על האחרים והצית באמצעות מצית שהיה ברשותו.
השופט
יצחק עמית כותב בהחלטתו: "על-מנת שלא להשאיר את הקורא במתח, אקדים ואומר כי בסופו של יום נקל היה עלי להגיע למסקנה כי לא דובים ולא יער, ומאחורי הפראזות והמילים הנשגבות אין מאומה. אכן, המדובר במקרה קשה ומזעזע, אך מבחינה משפטית ועובדתית-ראייתית המדובר בתיק ברור במובהק.
"המדובר בכרוניקה של רצח ידוע מראש: המערער איים פעמים רבות על המנוח בימים שקדמו לרצח; המערער איים על המנוח ביום הרצח; המערער אף טרח לפרט כי ירצח את המנוח בשריפה; עובר לאירוע היו ברשותו של המערער בקבוק תבערה וג'ריקן בנזין; המערער המתין שעות מחוץ לבניין עד שהמנוח יצא; המערער שפך את הבנזין על המנוח; המערער הצית את המנוח שבער כלפיד ומת מפצעיו. אלו העובדות הפשוטות, ודומה כי לא בכדי ציין בית משפט קמא כבר בפתח הכרעת הדין כי המערער ניהל מאבק אבוד מראש".
לא צריך להתדיין על כל ראיה עמית מוסיף: "צר לי לקבוע, כי המדובר בקו הגנה מופרך שאינו מעוגן כלל וכלל בחומר הראיות. המערער בנה סיפור המבוסס כל כולו על גירסתו הסובייקטיבית, על דברים שאולי הוא רוצה להאמין בהם בדיעבד, לאחר שהכיר בתוצאות המעשה המזעזע - מעשה ידיו".
עמית גם דוחה את טענותיו של מיכני כלפי הסניגורים, אותם החליף שוב ושוב. בין היתר הוא אומר: "איני סבור כי על ההגנה חלה מצווה מדאורייתא, אף לא מדרבנן, להתדיין על כל עובדה הנטענת או כל ראיה המוגשת על-ידי התביעה. מקומו של השכל הישר לא נפקד אפילו כאשר מדובר בתיק רצח, ולא ייגרע חלקה של ההגנה ולא חלקו של הנאשם אם יתמקדו הצדדים בנקודות שבאמת שנויות במחלוקת. בהגנת סרק אין כדי להועיל לנאשם עצמו, שלא לדבר על משאבי הזמן השיפוטי והמשאבים הרבים הנוספים הכרוכים בכך".
בנוגע למצבו הנפשי של מיכני, אומר עמית: "רחמים עצמיים, אומללות, תסכול, כעס, שנאה, זעם - כל אלה תחושות ורגשות שיכולים להסביר מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המערער מה הניע אותו לעשות את המעשה הנורא, אך רגשות קשים אינם מהווים הגנה במשפט". הוא דן באפשרות שמיכני סובל מהשפעות של הלם הקרב ממנו סבל, אך דוחה אותה כנימוק להקלה בעונשו בשל אחריות מופחתת.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
