בית המשפט העליון זיכה (יום ה', 12.1.12) מחמת הספק עולה מאתיופיה, שהורשע בידי בית המשפט המחוזי במעשי אונס רבים של גיסתו ונדון לשמונה שנות מאסר. השופט והנשיא הבא,
אשר גרוניס, שהיה בדעה שיש לזכות את הנאשם, קובע בחוות דעתו מספר כללים בנוגע לשפיטה בעבירות מין.
הנאשם הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ברוב קולות וזוכה בעליון ברוב קולות (גרוניס ו
סלים ג'ובראן מול
עדנה ארבל). שתי הערכאות עמדו על הקשיים הרבים שעורר התיק: הקושי הרב של המתלוננת לתאר במדויק את מעשי האונס, פערים תרבותיים ולשוניים שהקשו על גביית עדותה, העובדה שחקירתה במשטרה תורגמה בידי מתנדבת ולא בידי מתרגמת מקצועית ומחדלי חקירה נוספים.
הערכאה הדיונית לא תקבל חסינות גרוניס אומר, כי במקרה זה יכולה ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, שכן המחוזי כמעט שלא התבסס על מהימנותה של המתלוננת אלא על ניתוחי היגיון וסבירות. בנושא זה, מזכיר גרוניס, כבר נקבע שאין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, והאחרונה רשאית לבחון את המסקנות שוב מנקודת מבטה.
עוד אומר גרוניס, כי אינו מקבל את התפישה הנפוצה, לפיה בעבירות מין תתערב ערכאת הערעור עוד פחות בממצאי הערכאה הדיונית. זאת, משום שבניגוד לעבירות אחרות - בעבירות מין אין צורך בכל ראיה מסייעת לעדות המתלוננת על-מנת להרשיע את הנאשם. הוא אומר:
"לא רק שהערכאה הדיונית יכולה להסתפק בהנמקה לצורך הרשעה בעבירות מין; הרי מכוח הכלל המצמצם את יכולתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים כאלה 'זוֹכה' הערכאה הדיונית לחסינות רבה יותר מהתערבות בממצאיה, בהשוואה לסוגים אחרים של עבירות. לגישתי, הרחבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית בשלב הערכת הראיות אמורה להוביל לכך שערכאת הערעור תבחן דווקא בקפדנות יתרה את מסקנותיה של הערכאה הדיונית. חובה לזכור, כי כל הקלה ראייתית (כפי שנעשה ביחס לעבירות מין), מעצימה את החשש של הרשעות שווא. האמנם ראוי כי באופן א-פריורי תצמצם ערכאת הערעור את מתחם התערבותה דווקא באותם מצבים בהם מתגבר, בשל הקלות ראייתיות שונות, הסיכון להרשעת שווא?!"
שאלות מדריכות פוגעות בהגנה גרוניס שם את הדגש בהחלטתו על הקושי הרב של המתלוננת לומר במפורש שהנאשם ביצע חדירה, ועל כך שבית המשפט המחוזי התיר לשאול אותה בצורה מדריכה האם כך אירע. לדבריו, בית המשפט היה רשאי לעשות זאת, אך היה חייב לתת משקל פחות לעדות המתלוננת בשל כך בבואו לשקול את הראיות. גרוניס ממשיך:
"הצגת שאלות מדריכות בנסיבות אלה מהווה פגיעה מסוימת בהגנת הנאשם. הצגת שאלות מדריכות מעוררת, כאמור, חשש בדבר הכנסת דברים לפיו של העד מקום בו התרשמותו הסובייקטיבית של העד מן האירוע הינה שונה. על-מנת לאזן בין השיקול בדבר חשיפת האמת לבין הפגיעה בנאשם הנובעת מעצם הצגת השאלות המדריכות, יש לדרוש, כתנאי להרשעה, ראיות במשקל כולל גבוה מן המקרה הרגיל, בו לא מוצגות לעד תביעה מרכזי שאלות מדריכות העוסקות בסוגיה שנויה במחלוקת בליבת האישום. במצבים כאלה נדרשת לדעתי התביעה לשלם 'מחיר ראייתי' אם היא בוחרת להעלות לדוכן העדים עד מטעמה, אשר לצורך הבנת גרסתו המלאה אין מנוס מהצגת שאלות מדריכות".
גרוניס מסכם באומרו, כי הוא נותן אמון בדבריה של המתלוננת (ואף רומז ש"תחושת הבטן" שלו אומרת שהמעשים אכן נעשו), אך רמת האמון אינה מצדיקה הרשעה מעבר לכל ספק סביר. סתירות מסוימות בגרסתה, העובדה שנזקקה לשאלות מדריכות, היעדר ראיות תומכות של ממש ומחדלי החקירה (בעיקר בנושא התרגום) - כל אלו מצטברים, לדעת גרוניס, לכדי ספק סביר המצדיק את זיכויו של הנאשם.
גם ג'ובראן מסכם באומרו: "הגם שעמדת התביעה נראית לי קרובה יותר לאמת, בשל הקושי הרב לאמוד על מהימנות המתלוננת וגרסתה, ובשל מחדלי החקירה שנלוו לכך, ומאחר שבהשערות וניחושים אין די בשביל לבסס הרשעה בפלילים, שוכנעתי, כי גרסת המתלוננת לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר, כנדרש בפלילים".
