בית המשפט העליון שב ומותח ביקורת על החיפזון בו נחקק חוק ההסדרים ומצביע על כך שהדבר מביא לטעויות בחוק. הדברים כלולים בפסק דין בו נקבע (יום ה', 2.2.12) כי מעון יום לזקנים פטור מארנונה.

עמותת העדה היהודית-ספרדית בחיפה מפעילה מעון יום לקשישים וקיבלה מן העירייה ביולי 2009 פטור מארנונה בגינו. אולם חודשיים מאוחר יותר הודיעה העירייה, כי על-פי חוות דעת משפטית של משרד הפנים, הפטור חל רק על מעונות יום לילדים. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את עתירתה של העמותה ופטר אותה מארנונה, ובית המשפט העליון דחה את ערעור העירייה.

המחלוקת נסובה סביב חוק ההסדרים לשנת 2004, בו נקבע שמעון יהיה פטור מארנונה - אך לא הוגדר מהו "מעון". השופטת המחוזי יעל וילנר סברה, כי אין מנוס מתיקון שיפוטי של החוק, כך שייקבע שהכוונה היא ל"מעון כמשמעותו בחוק הפיקוח על מעונות" - כולל מעון לזקנים. בית המשפט העליון קיבל את הכרעתה של וילנר, אך שינה את ההנמקה. השופטת מרים נאור קובעת, כי ניתן להגיע לאותה מסקנה גם על-ידי פרשנות החוק ואין צורך לשנותו.

חקיקה לא אלגנטית, בלשון המעטה

אגב כך אומרת נאור: "קשה שלא להעיר כי הוספת מוסדות שונים שלא נזכרו בהצעת החוק לסעיף 5ג(ה) במסגרת דיוני ועדת הכספים, יצרה חקיקה לא אלגנטית, אם לנקוט לשון המעטה... הדיון בן חמש המילים בהסתייגותה של ח"כ נוקד והתוצאה הבלתי אלגנטית מבחינת המנגנון של סעיף 5ג לפקודת הפיטורין, אירעו במסגרת חקיקה בשיטת 'חוק ההסדרים'. בעבר נמתחה ביקורת חריפה על שיטת חקיקה זו, בה נדון היקף גדול של נושאים רבים בזמן קצר ביותר, שמקשה מאד על קיומו של דיון מעמיק וממצה, ואשר פוגע ביכולתם של מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת לגבש עמדה מבוססת לגבי כל אחד מהנושאים המופיעים בהצעת החוק".

נאור מוסיפה: "כל הפלפול הפרשני לו נדרשה הערכאה הראשונה ולו נדרשים אף אנו, פלפול מיותר הוא. הוא נובע מחקיקה שאינה אלגנטית, הכורכת בנשימה אחת מוסדות שקשה למצוא לגביהם מכנה משותף לעומת מה שהיה קיים בהצעת החוק המקורית. עשיתי כמיטבי לתת פרשנות סבירה למינוח המופיע בחוק. אם לא עלה הדבר בידי - בידי המחוקק לתקן את הטעון תיקון, במבט צופה פני עתיד".

קצוץ לי משם ואוסיף לך כאן

השופט אליקים רובינשטיין מותח על חוק ההסדרים ביקורת חריפה וישירה, המבוססת על נסיונו האישי: "עסקינן בעוד אחת מחקיקות חוק ההסדרים, שבית משפט זה הביע דעתו על טכניקת החקיקה הכרוכה בו, אשר מטרתה לצמצם את המעורבות הפרלמנטרית המהותית והאמיתית בתוך מכבש ענק של 'חקיקות סיטוניות', בתחומים רבים שאין ביניהם כל קשר.

"אזכיר את שאינן נשכחות באשר לדרך החפוזה שבה מתקבלת חקיקה בגדרי חוק ההסדרים. אוכל לשוב ולהעיד, כמזכיר הממשלה וכיועץ משפטי לממשלה לשעבר, על ההמולה - לשון עדינה - בישיבות שבהן מתקבלות בממשלה ההחלטות לעניין חוק ההסדרים; שרים ופקידים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויועצים משפטיים דחופים ומבוהלים, ואנשי אגף התקציבים ובכירי המשרדים כתגרים ממולחים, קח ותן, קצוץ לי משם ואוסיף לך כאן, וכמדי שנה (לפחות כך היה בעבר) בית משפט זה עמד על הבעייתיות לא אחת".

עוד אומר רובינשטיין: "לטעמי חקיקה מעין זו, משנגלתה - ואל טיבה אדרש בהמשך, אך אומר כבר כאן כי ברי שמדובר בחקיקה חפוזה ומתוך כך פגומה - ראוי היה שלא תיפתר בפרשנות שיפוטית, אלא להיתקן על-ידי המחוקק עצמו, דבר שאינו מסובך במקרה דנא כל עיקר. היה על הרשות המבצעת, שהיא אֵם חקיקה זו, משגילתה כי הדברים אינם כתקנם, דבר שעליו לא יתכן חולק, ומשעסקינן בזכויותיהם של קשישים לכאן או לכאן - לפעול לתיקון מבהיר, ולא לשלוח לפני המחנה את חיילי הפרקליטות כדי לתפור טלאי על גבי טלאי; היינו רוצים ליתן יותר אשראי למחוקק על-ידי אמירה שנחפז וטעה, מאשר ששקד על מלאכתו כראוי 'וַיֵצא העגל הזה' (שמות כ"ה, כ"ד) מתחת ידו".

ואילו השופט סלים ג'ובראן, אשר הסכים עם נאור ורובינשטיין, העיר בסוף חוות דעתו: "אני מצטרף אף לביקורת על פרוצדורת החקיקה החפוזה, אשר יצרה את העמימות הנוכחית".