בפסק דינה האחרון קובעת (יום ג', 28.2.12) נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כי הזכות לקיום בכבוד נגזרת במישרין מכבוד האדם וחרותו. שבעת שופטי בג"ץ החליטו פה אחד לבטל את הסעיף בחוק גימלת הבטחת הכנסה, הקובע שהיא תישלל מכל מי שיש ברשותו רכב או משתמש ברכב.

ההחלטה התקבלה בשלוש עתירות של אימהות חד-הוריות שהדיון בהן אוחד. בעתירות נטען כי השימוש ברכב איפשר לעותרים ולעותרות לצאת לעבוד ואף הוזיל לחלק מהם את עלויות הנסיעה בהשוואה לתחבורה ציבורית. עותר אחד, המתגורר בישוב ערבי, אף טען כי ביישובו אין תחבורה ציבורית המהווה תחליף לשימוש ברכב.

לדברי ביניש, הזכות לקיום בכבוד אינה נגזרת מזכות כבוד האדם אלא נטועה בו עמוקות. לא ניתן לקיים את הזכות לכבוד בלא הזכות להכנסה בכבוד. כבודו של האדם נפגע אם הוא מגיע לשפל כלכלי. "על המדינה לקבוע את הסדרי הרווחה ואנחנו יוצאים מתוך הנחה שהמדינה עשתה זאת, בין היתר בגימלת הבטחה הכנסה. נדרשנו לדיון נרחב באבחנה שבין זכויות חברתיות לבין זכויות פוליטיות, מצאנו שאין הבדל ביניהן ולכן אין מקום להחיל ביקורת שיפוטית אחרת", קבעה ביניש.


שלילה ללא אבחנה


הכלל הוא בלתי חוקתי, שכן הוא שולל את הגימלה מכל מי שברשותו כלי רכב, ללא כל אבחנה. כך למשל מאחת העותרות נשללה הגימלה משום שהשתמשה שלוש פעמים בשבוע בכלי רכב של בן משפחה, ללא תשלום. אין לשלול את כך שקיומו של רכב יכול להוות קנה מידה להכנסתו של אדם, אך אין היא יכולה להיות קנה המידה היחיד. "לכן מצאנו שסעיף זה אינו עומד בפסקת ההגבלה", סיכמה ביניש. ההוראה תיכנס לתוקף ב-1.9.2012.

בית המשפט העליון קובע, כי הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד אינה זכות הנגזרת מן הזכות לכבוד האדם, אלא היא זכות הנטועה עמוק-עמוק בגרעינה של הזכות החוקתית לכבוד האדם. מבין שלל המשמעויות שניתן להעניק למושג "כבוד האדם", ובפרט כאשר מושם הדגש על התיבה "אדם", הרי היסודית ביותר היא זו הנוגעת לכבודו הסגולי של האדם ולתנאי הישרדותו ההכרחיים ביותר. לא ניתן לקיים את הזכות לכבוד, בלא לכבד את זכותו של אדם לתנאים מינימאליים של קיום אנושי. צלמו של האדם נפגע בראש ובראשונה, אם הוא מגיע לעוני מרוד ומשפיל.

נוכח העובדה שהעותרות טענו לפגיעה בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד – שהיא זכות המוגדרת כזכות "חברתית" – נדרשו שבעת השופטים בפסק הדין לדיון נרחב בהבחנה לכאורה שבין זכויות חברתיות-כלכליות וזכויות אזרחיות-פוליטיות. אם מצאו, כי אין מקום להבחנה דיכוטומית בין סוגי הזכויות. לפיכך, לא קיבלו את טענת המדינה לפיה יש להחיל מודל שונה לביקורת שיפוטית במקרה של פגיעה בזכות חברתית. בג"ץ קובע: "מודל הביקורת השיפוטית המקובל במשפטנו חל על כל פגיעה בזכות חוקתית, יהא אופייה אשר יהא".


פיקצה במקום בדיקה פרטנית


עוד קובע בג"ץ, כי הסעיף המדובר קובע פיקציה המובילה לפגיעה בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד. הפיקציה טמונה בחזקה, שאותה לא ניתן לסתור, לפיה גובה ההכנסה ה"מופקת" מהרכב שווה, לכל הפחות, לגובה הגימלה. כלל זה פוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד, משום שהוא שולל את הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה מכל מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב, ללא כל תלות בשאלה הפרטנית האם אכן יש לאותו אדם הכנסה בהיקף אשר יבטיח את מימוש זכותו למינימום של קיום אנושי בכבוד.

בג"ץ מסכים, כי רכב יכול לשמש אומדן להכנסתו של אדם. אך אין מקום להפוך אותו למרכיב הבלעדי בקביעת אומדן הכנסות זה. במיוחד כך, נוכח הבדיקה הפרטנית המקובלת ביחס לכל יתר הנכסים וההכנסות של מבקשי גימלה. מטעם זה נקבע, כי הפגיעה בחוק אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, ובפרט בתנאי המידתיות. ניתן היה להגשים את תכליתו הראויה של הסעיף – לוודא שתמיכת המדינה ניתנת רק לאלה הזקוקים לה – באמצעים שפגיעתם בזכות פחותים.

לפסק דינה של ביניש הצטרפו השופטים מרים נאור, עוזי פוגלמן, אליקים רובינשטיין (אשר תרם פרק העוסק בסוגייה במשפט העברי), עדנה ארבל, סלים ג'ובראן ואסתר חיות. העתירות הוגשו בשנים 2005-2004 בידי שלוש אימהות חד-הוריות וארגונים שונים, אשר יוצגו בידי עוה"ד עו"ד סאוסן זהר, קרן שמש פרלמוטר, נטע זיו ואדוארדו ווסר. המדינה יוצגה בידי עוה"ד חני אופק; ארנה רוזן-אמיר וכרמית נאור.