מייסדי קיבוץ גליל ים שהיו חברים בקיבוץ עד פברור 2001 ו/או יורשיהם זכאים לחלק מהרכוש המשותף - אם וכאשר יימכרו קרקעות ליזמים, בדיוק כפי זכאותם של יתר החברים הנוכחים. כך קובע שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ניסים ישעיה, בפסק דין הצהרתי המהווה עתה תקדים בתחום זה.

פסק הדין ניתן לבקשת 25 תובעים. חלק מהם נמנו עם המייסדים, וחלק אחר הינם היורשים. התביעה למתן פסק דין הצהרתי הוגשה באמצעות עורכי הדין יורם שפינט ושרון שפינט, שניהלו תיק זה מ-1998 ועד עתה.

התביעה הוגשה לאחר שקיבוץ גליל ים, שאדמותיו גובלות בעיר הרצליה, החל לגלות עניין בהעברת חלק מאדמותיו (מאות ואולי אלפי דונמים) ליזמים פרטיים, אשר גילו ועדיין מגלים עניין לשם הקמת שכונות מגורים בנות אלפי דירות. המדובר ברכוש בעל פוטנציאל כספי הנאמד במאות מיליוני דולרים, שאם יחולק, יעשיר את חברי הקיבוץ.

קיבוץ גליל ים נוסד לפני כ-70 שנים. במהלך כל השנים התנהל על-פי עקרונות שיתופיים ושיוויוניים. המסגרת המשפטית שבה פעל היא אגודה שיתופית על-פי פקודת האגודות השיתופיות והתקנות שהותקנו מכוחה.

התובעים - שחלקם עזבו את הקיבוץ בשנים עברו, טענו באמצעות עורכי הדין יורם מושקט ושרון שפינט, כי הם זכאים לחלקם היחסי מהרכוש, וזאת נוכם תרומתם לייסודו וההשקעה רבת השנים שהשקיעו בו. לטענתם, כל עוד ממשיך הקיבוץ בפעילותו הרגילה (חקלאות, תעשיה וכו'), אין הם דורשים דבר. ואולם, טענו, אין להתיר לחברי הקיבוץ לספסר ו/או למכור קרקעות של הקיבוץ ליזמים, תוך קיפוח חלק מהמייסדים ויורשיהם, גם אם חלק מהם עזבו בינתיים את הקיבוץ. כבר משנות ה-70', הם טוענים, פועל הקיבוץ כעסק לכל דבר ועניין: הוא משכיר נכסים, מתיר לחבריו לנהל יחידות עסקיות חיצוניות, מתיר לחלק מהחברים להחזיק חשבונות בנק חיצוניים ועוד. לכן, אין לקפחם עתה.

דרישה מהותית נוספת שהעלו שישה מחברי הקיבוץ (חמישה מהם נפטרו במהלך המשפט), היא להכיר בזכויותיהם היחסיות על הנכסים, גם לאחר מותם. תובעים אלה ביקשו להכיר בזכותם להוריש את זכויותיהם הקרקעיות והפירות מהם - לצאצאיהם. לזאת התנגדו חברי הקיבוץ בתוקף רב.

התובעים הצביעו על שינוי שנעשה בתקנון הקיבוץ בפברואר 2001, ובו נקבע: "רכוש הקיבוץ אינו ניתן לחלוקה בין החברים, בין בזמן קיומו של הקיבוץ ובין בפירוקו". זהו קו פרשת המים, טענו התובעים, הקובע למעשה, כי כל רכוש הקיבוץ ניתן לחלוקה לפחות עד מועד זה בין החברים המייסדים ובעלי הזכויות (פברואר 2001).

כותב השופט ישעיה:

"כאשר בוחנים את תוכנם של השינויים בתקנון ואת לשונם, על-רקע המגמות והכוונות המבצבצות משינוי אורח החיים והפרטת פעילויות הקיבוץ בשנים האחרונות, אין מנוס מהמסקנה כי חברי הקיבוץ, או ליתר דיוק הרוב המכריע מבינהם, אלה שתמכו בשינוי התקנון, גמרו אומר בליבם ל'הפריט' בעתיד את חיי הקיבוץ ולשייך את נכסיו, מקצתם (דירות המגורים) או מרביתם (הזכויות בקרקעות והמפעלים) לחבריו החיים בקרבו".

ועוד: "... מועד זה הוא מועד משמעותי ואף קובע לענייננו".

ובהמשך: "תיקון התקנון, באופן שפורט לעיל, מצביע לדעתי על תחילתם של צעדים ממשיים בהם הקיבוץ לקראת הפרטת הקיבוץ ושיוך נכסיו לחברים, בעתיד".

ועוד: "... לא יהא זה צודק מכל בחינה שהיא להתעלם מהזכויות שקמו, או נוצרו, לחברי הקיבוץ שחיו בקיבוץ בעת קבלת ההחלטה, היינו בפברואר 2001. הכנסת השינויים הנ"ל בתקנון במועד מסויים משמעותה היא כי כל חברי הקיבוץ שהתגוררו באותה עת שותפים, למעשה, להליך השיוך וההפרטה שתחילתו, כאמור, עם קבלת ההחלטה הנ"ל".

השופט ישעיה אף התקומם, נגד המגמה אליה הובילו בכירי קיבוץ גליל ים [חלק מהם צעירים יחסית, שהוכנסו על-ידי גורמים בעלי עניין ומקורבים, במעמד של חברים מן המניין, י.י.], לפיה רק חברי הקיבוץ הם בעלי הזכויות. "עלול להגרם עוול ואי-צדק משמעותי, ואף משווע, לאותם חברי קיבוץ שלא יאריכו ימים עד שיבוצע השיוך בפועל", כתב.

ובהמשך: "האם צודק יהיה לשייך את כל נכסי הקיבוץ, או את חלקם האחר, למספר מועט של חברים שיוותרו בחיים בעוד 5, 10 או 20 שנה. האם יעשה צדק אם רק "4 חברים", או 40 מהם, יחלקו ביניהם את רכוש הקיבוץ, אם וכאשר הוא יחולק או ישוייך לחברים, רק משום שהחלטה ספציפית ופורמלית בעניין זה תתקבל ותבוצע כעבור שנים, מטעמים כאלה או אחרים? התשובה, כך נדמה, ברורה מאליה. לא יהא בכך צדק על-פי אמת מידה משפטית או נורמטיבית אחרת..

בסופו של דבר קובע השופט ישעיה פסק דין מהפכני, בכל הנוגע לזכויות מייסדים/חברים בקיבוצים. הנה הקביעה כלשונה:

"התובעים שהתגוררו בקיבוץ כחברי קיבוץ עד 22 לפברואר 2001 (מועד קבלת ההחלטה בדבר תיקון ס' 44 ושינוי סעיפים 61, 59 לתקנון הקיבוץ - הם או יורשיהם החוקיים - יכללו במניין הזכאים לחלק מכלל נכסי הקיבוץ ורכושו, אם וכאשר יחליט הקיבוץ על חלוקה ו/או שיוך נכסיו (או חלק מהם) לחבריו. חלקם בחלוקה או בשיוך יהיה כחלקם של שאר חברי הקיבוץ, על-פי אותם אמות מידה וקריטריונים, לרבות תקופת הוותק שצברו בקיבוץ שתחושב כאמור בהוראות התקנון שתוקן כאמור, או על-פי הוראות אחרות שיותקנו, אם יותקנו, בעתיד".

[ההדגשה הוספה, י.י.]

במקביל דחה השופט ישעיה את תביעתם של חלק מהתובעים - שחברותם פקעה לפני יום 22.1.01 - הוא יום שינוי התקנון. בשל האופי העקרוני של המחלוקת, ובהתחשב בתוצאות אליהן הגיע, החליט השופט כי כל צד יישא בהוצאותיו.