בג"ץ דחה (יום ג', 8.5.12) את עתירת האגודה לזכויות האזרח נגד המשך חקיקת החירום, שהוכרזה לראשונה בשנת 1948. העתירה הוגשה ב-1999 ומאז התקבלו שורה של חוקים שהחליפו חלק מתקנות החירום, ובג"ץ קבע שהעתירה מיצתה את עצמה.
ההכרזה על מצב חירום - מסביר השופט
אליקים רובינשטיין - מקנה לרשויות סמכויות חירום רחבות שנועדו, בהתאם לכותרתן, להגן על בטחון המדינה והציבור ואספקת שירותים חיוניים בזמני הצורך. להכרזה שתי משמעויות אופרטיביות. הראשונה: הסמכות להתקין תקנות לשעת חירום. השנייה: מתן תוקף להסדרים משפטיים המותנים בהכרזה על מצב החירום. ההכרזה מוארכת מדי שנה, בהתאם להוראות חוק יסוד הממשלה.
האגודה טענה בעתירתה, כי "השלכות ההכרזה על מצב החירום פוגעות באופן מתמשך בעיקרון שלטון החוק, בהפרדת הרשויות ובזכויות יסוד. בנוסף נטען, כי ההכרזה על מצב החירום נעשתה בחוסר סמכות, משיקולים זרים, ללא תשתית עובדתית מספקת, בחוסר סבירות ובניגוד להתחייבויות המדינה במשפט הבינלאומי". לטענת האגודה, יש מקום לחקיקת חירום זמנית ונקודתית, ולא לחקיקה מתמשכת כפי שהיא קיימת בישראל.
המדינה השיבה, כי "עסקינן בנושא מורכב בו יש לנהוג ברגישות וזהירות וכי ישראל פועלת בהדרגה, עוד טרם הגשת העתירה, לשינוי המצב, כך שמחד-גיסא יישמרו האינטרסים הביטחוניים, ומאידך-גיסא לא יתמיד מצב החירום".
91 מבין 160 הצווים בוטלו
מאז הגשת העתירה נחקקו בין היתר חוקים שעסקו בסמכויות החיפוש ובפיקוח על כלי שיט, וחוקים נוספים להחלפת תקנות החירום מצויים בשלבים שונים של הכנה. רובינשטיין מציין, כי "תהליכי החקיקה חדרו לשולי הגרעין הקשה של חקיקת החירום", ובין היתר נמצא בהכנה חוק המאבק בטירור והוכנו תקנות שיחליפו את אלו של השלטון המנדטורי.
עוד מציין רובינשטיין: "מתוך 160 הצווים שעמדו בתוקף בוטלו לאורך תקופת העתירה 91, ומתוך 69 הצווים שנותרו צפויים עשרות להתבטל בעתיד הקרוב. סוגייה זו הייתה מן הכואבות שבהסדרי החירום, נוכח הזיקה הרופפת בין ציוים רבים לבין נושאי חירום כנתינתם; גם בתחום זה האור נראה בקצה המנהרה".
רובינשטיין קובע: "אנו סבורים, כי יש לאפשר לרשויות המדינה לפעול לסיום תהליכי החקיקה שהעותרת סייעה בעתירתה לקדם. אמנם, עתירה זו ראויה היתה, והמסר שבליבה לא לשווא היה, אולם, אין ניתן להתעלם מכך שישראל טרם באה אל המנוחה ואל הנחלה. אכן, בישראל היו וישנן תקופות ממושכות של רגיעה ביטחונית יחסית, אולם רוחות המלחמה לא חדלו מעולם, ולמרבה הצער היחסיות בעינה... מנגד, דבר שעמדנו עליו לאורך ההליך, אין להשלים עם השימוש שנעשה במשך השנים בהכרזה על מצב החירום במצבים בהם נחוץ היה להגיע לחקיקה עדכנית מאוזנת שאינה חקיקת חירום".
"מדינה נורמלית שאינה נורמלית"
לסיכום כותב רובינשטיין: "אף שיש לברך על ההתקדמות, המלאכה רחוקה מגמר וקצב השינוי אינו משביע רצון. המדינה הצהירה זה מכבר על הצורך לשנות את המצב הקיים ולנתק את הקשר בין חקיקה קיימת להכרזה על מצב החירום; עליה המלאכה לגמור, ויפה שעה אחת קודם... המלאכה עודנה מרובה, אך לעת זו יש להותיר את המשך התהליך לרשויות המוסמכות תוך המסר, כי מה שהחל לפני למעלה מעשר שנים, ראוי שיגיע לסיומו הלא רחוק.
"ישראל היא מדינה נורמלית שאינה נורמלית; היא נורמלית, כי היא דמוקרטיה פעילה שזכויות היסוד בה, ובהן בחירות חופשיות, חופש ביטוי, עצמאות בתי משפט וגם הייעוץ המשפטי - נשמרות. היא ממלאת ביסודם את ייעודיה כמדינה יהודית ודמוקרטית. היא אינה נורמלית, כי טרם הוסרו איומים מעל קיומה... 'המסה הנורמלית' דיה לבקש כי חקיקת החירום תותאם למדינה דמוקרטית בת 64 שנים; האתגר הוא עיצוב מערכת חוק, גם בנושא זה, המתמודדת עם הפן הנורמלי והפן הלא נורמלי כאחת. יעד זה הוא בר השגה; לא בשמים היא".
