עיריית תל אביב תפצה ב-2,000 שקל את סטניסלב צוקנוב, אשר זוכה מאשמת הפרת הסדר בעקבות צילומה של הפגנת-יחיד בכניסה לבניין העירייה. שופט בית המשפט לעניינים מקומיים, גיא הימן, קבע (29.4.12) שכתב האישום היה חסר יסוד ושלפקחי העירייה לא הייתה סמכות למנוע את צילום ההפגנה בידי צוקנוב.
"
חופש הביטוי אינו ענין אך לביטויים שברומו של עולם. אין הוא מקיף רק יצירות של תיאטרון, קולנוע או ספרות, המסעירות את דעת הקהל בארץ כולה. הוא אינו מצמצם עצמו לשידורי טלוויזיה עתירי צפייה, אף לא לפרסומים טעונים בעיתונות. חופש הביטוי אינו מתמצה בהבטחתם של קמפיינים פרסומיים רחבי תפוצה, ואינו מתייחד לאפשרות קיומם של מצעדים ותהלוכות רבי משתתפים. חופש הביטוי הוא גם, ואולי בפרט, חירותו של אדם מן היישוב להשמיע ולהישמע, אף אם קול-שבגרונו הוא לו אמצעי יחיד, ואפילו אין האוזניים שמנגד כרויות למוצא פיו. זוהי חירותו של הנאשם שבפני", קובע הימן.
"האם תחושת אדנות הייתה זו?" אדם צעיר התייצב ביוני 2011 בפתח בניין העירייה ובידו מגאפון, ובמשך שש דקות מחה על התנהלותה של העירייה בנושא דוחות החניה. בין היתר אמר: "עיריית תל אביב הפכה לגוף מושחת. גוף מושחת, שגונבת כספים מכולנו. זה לא מתאים לאף אחד, אנחנו לא מסכימים לזה, אנחנו לא מאמינים יותר לבכירים של עיריית תל אביב, לא מאמינים לכם, לא מאמינים לראש העיר, הכל קומבינות אצלכם בעירייה, ואנחנו הפעם נתחיל להתנגד לכם. אם לא מספקים מקומות חניה, ולא מספקים תחבורה ציבורית, הגיע הזמן שאנחנו נפסיק לשלם את הדוחות חניה, נפסיק לשלם ארנונה".
צוקנוב צילם את אותו צעיר, וכעבור שש דקות - בלשונו של הימן - "וכף יד פרושה מלוא אצבעותיה הונחה על עדשת המצלמה... ניגש מי שהוא, כנראה, עובד מעובדיה של העירייה - לבוש בחולצת צווארון מכופתרת וכל מראהו כשל פקיד ציבור מכובד ומסור - וגמר בדעתו להפסיק את הצילום. בתנועה אלימה, מצמיתה, הסוכרת את עיני המתבונן, שמאותו רגע ואילך יהא נתון לחסדו של בעל-היד - האם יסתפק בהאפלת העדשה, שמא יטיח את המצלמה בקרקע, ואולי בפניו של המצלם? - נטל לעצמו האיש את הכוח לחסום את הביטוי ואת תיעודו. מנין נטל לעצמו כוח זה? האם תחושת אדנות הייתה זו? האם קירבה למשרדי העירייה - מקור כוחו - היא שנסכה בו את הנכונות לעשות כן? מנין הצמיח לעצמו אדם, שאך רגע קודם לכן ישב ודאי באחד המשרדים, מילא טפסים, ענה לפניות או ניהל אנשים אחרים, את הסמכות לצאת אל הרחוב ולשים קץ לביטויו של אחר?"
אותו אלמוני דרש את פרטיו של צוקנוב וטען שזכותו למנוע את הצילום, "בלא שהצביע, כמובן, על מקורה של 'זכות' זו". מאחר שצוקנוב סירב והמשיך לצלם, ניגשו אליו קצין משמר הגבול ואחד ממאבטחי בניין העירייה ודרשו גם הם שיפסיק לצלם. בסופו של דבר, לאחר רבע שעה, רשם הפקח יצחק אטיאס לצונקוב דוח בסך 730 שקל, אך צונקוב ביקש להישפט.
נדרשת הפרעה ניכרת לציבור הימן קבע, כי בניגוד לטענתה של העירייה - ההפגנה לא הפריעה לציבור. הפקח טען שיש צורך בהיתר על-מנת להפגין, אך הודה שלא בדק האם בידי צוקנוב וחבריו היה היתר כזה: "אין כל צורך בדבר, הוא השיב, שכן חזקה על המוקד העירוני כי קודם ששיגר את הפקח בדק את עניין ההיתר".
הימן מוסיף: "גורמי העירייה קבעו, כי נגרמה הפרעה. הם קבעו, בלא כל בדיקה של המצב החוקי, כי אסור היה לנאשם ולשני חבריו להפגין במקום בלא שנתקבל היתר לדבר. הם קבעו, כי עצם הפנייה לעוברים והשבים היא אסורה. הם הפעילו, בעקבות כך, את הכוח השלטוני המסור בידיהם. הם שמו קץ לאותה הפגנה. הם באו חשבון, באמצעות השתתו של קנס, עם משתתפיה". מכאן הוא עובר לבחון את השאלה האם הייתה לעירייה סמכות להטיל קנס זה, והוא משיב בשלילה - במיוחד לנוכח חשיבותו של חופש הביטוי. לדבריו, לצורך רישום קנס כזה "נדרשת הפרעה ניכרת לציבור, במידה המצדיקה את הגבלתו הקשה של חופש הביטוי הפוליטי".
באו חשבון עם משתתפי ההפגנה הימן מוסיף: "רישומה של הודעת קנס לאדם המפגין במרחב הציבורי מכוון לליבה של הזכות לחופש ביטוי. מטרתו להפסיק את הביטוי, להיפרע מן המתבטא ולהרתיעו מפני נקיטתה של פעולה דומה בעתיד. מניעתו של ביטוי בפתחו של בניין העירייה מעצימה את הפגיעה. כפי שהוסבר, מקום זה לא נבחר סתם כך. נודע לו תפקיד בהשמעה אפקטיבית של הביטוי. רישום הקנס נעשה עוד בידי מפקח העירייה, גורם שלטוני אשר חשוב ככל שיהא, אינו אמון על הקפדה בכללי הצדק הטבעי. מותר לתהות גם, עד כמה כוללת הכשרתו הכרה של עקרונות חוקתיים והענקת משקל נאות להם. הוא נדרש לפעולה מיידית, הנעשית בקרן רחוב, ובטרם עלה בידי נמענה של הודעת הקנס להיערך לדבר. בירור בפניו של גורם שלטוני כבית המשפט איננו ברירת המחדל. הוא מחייב פנייה לערכאות, על כל הכרוך בכך".
עוד אומר הימן: "לא אוכל לחמוק מן החשש, והלוואי שאין לו כל יסוד, כי מי מבין גורמי העירייה מאן להשלים עם כך שבפתח משרדיה הראשיים עומד אדם המדבר בגנותה. מעמדו החוקתי הרם של חופש הביטוי מחייב כי לרשות השלטונית, אף כשהיא מוסמכת להסדיר עניינים הקשורים בחופש הביטוי, לא יוּתַר להגבילו אלא מטעמים שאינם קשורים לתוכנו של הביטוי - ככל שאין הוא מסב פגיעה עמוקה וקשה לרגשות הציבור או עולה כדי הסתה, הוצאת לשון הרע או כיוצא באלו פעולות האסורות לפי הדין".
