בית המשפט העליון הורה (יום א', 17.6.12) לבית המשפט המחוזי מרכז לדון בבקשה לתביעה ייצוגית נגד הדרך בה הופרט בנק אוצר השלטון המקומי בשנת 2001, על-ידי מכירתו לענק הבנקאות האירופי דקסיה.

אדיר שפירא ובצלאל בן-ציון היו בעלי מניות מן הציבור בבנק, שבעלי המניות העיקריים בו היו המדינה, מרכז השלטון המקומי, ושלושת הבנקים הגדולים - לאומי, הפועלים ודיסקונט. בשנת 2001 מכרו המדינה והבנקים את מניותיהם לבנק דקסיה תמורת 71.5 מיליון שקל, אשר השיג שליטה וקיבל את הזכות למנות שמונה מבין 11 הדירקטורים בבנק. לטענת שפירא ובן-ציון, ההפרטה אמורה הייתה להיעשות בדרך של הצעת רכש מיוחדת מצד דקסיה לכל בעלי המניות, כך שכולם ירוויחו ממנה. לאור זאת הגישו בקשה לתביעה ייצוגית נגד המדינה ודסקיה, בשם בעלי המניות מהציבור.

זו עדיין מכירת שליטה

המשנה לנשיא בדימוס, אליעזר ריבלין, קבע, כי עצם העובדה שמניות אוצר השלטון המקומי היו מחולקות לשני סוגים עיקריים - מניות יסוד ומניות רגילות - אינה פוטרת את דקסיה מלפנות לכלל בעלי המניות בהצעת רכש מיוחדת. רוכש השליטה אומנם פטור מלהציע במקרה שכזה מחיר אחיד לכל מניה, אך עליו להציע לכל בעלי המניות מחיר מקביל בהתאם לזכויות הנלוות למניותיהם.

לדברי ריבלין, "מי שרצה להחזיק ב-45% מזכויות ההצבעה בחברה באותה עת, חייב היה לבצע את הרכישה על-ידי פנייה לכל בעלי המניות בהצעת רכש מיוחדת. מחדלה של דקסיה לעשות כן, הפר את חובותיה לכלל בעלי המניות והפלה בין המדינה והבנקים לבין יתר בעלי המניות".

עוד קבע ריבלין, כי העובדה שהמדינה והבנקים חתמו על הסכם שיתוף פעולה למכירת מניותיהם במשותף, אינה הופכת את העסקה עם דקסיה לעסקה להעברת שליטה מבעל שליטה אחד למשנהו, אותה פטר המחוקק מן החובה לביצוע הצעת רכש מיוחדת. זאת, מכיוון שמדיווחי הבנק לבורסה עולה, כי המדינה והבנקים לא הבהירו לציבור מהו היקף שיתוף הפעולה ביניהם, ועל כן ציפייתם הלגיטימית של המשקיעים הייתה, כי רכישת שליטה תלווה בהצעת רכש שתוצע להם.

לפיכך נפסק, כי עסקת הרכישה שנעשתה בשנת 2001 צריכה הייתה להתבצע בדרך של הצעת רכש מיוחדת. תכלית החוק, כך נקבע, היא לשמור על השוויון בין כל בעלי המניות, ולא הייתה הצדקה לכך שפרמיית השליטה הועברה למדינה ולבנקים בלבד, מבלי שהוצעה הצעה כלשהי ליתר בעלי המניות. בית המשפט העליון החזיר למחוזי את הדיון בבקשת אישור התובענה הייצוגית, על-מנת שיבדוק האם הוכיחו המערערים, כי קיימת אפשרות סבירה לכך שנגרם להם נזק כתוצאה מן האופן שבו בוצעה רכישת המניות.

חיוב כללי להציע הצעת רכש

פסק הדין כולל גם אמירות עקרוניות חשובות. ריבלין קובע: "אדם המבקש לרכוש שליטה בחברה ציבורית שהנפיקה מספר סוגי מניות, מחויב להציע הצעת רכש לכל בעלי המניות מכל הסוגים. הרוכש רשאי להציע למחזיקים בכל סוג מניות מחיר אחר, ובלבד שההבדל בין המחירים שמוצעים לכל סוגי המניות יהיה תואם את השוני שבין תכונות המניות השונות".

עוד נקבע: "רוכש שליטה מחויב לפנות לכל בעלי המניות בהצעת רכש אלא אם החברה דיווחה במפורש לציבור כי אדם מסוים או קבוצת אנשים שפועלים במשותף, מחזיקים ביותר מ-25% או 45% מזכויות ההצבעה בחברה. כלל זה מקנה ודאות ויציבות לכל הצדדים הנוגעים בדבר – הן רוכש השליטה הן בעלי מניות המיעוט הזקוקים למידע נגיש ושקוף שיאפשר להם לדעת אם רכישת שליטה בחברה זו תיעשה בעתיד בדרך של הצעת רכש מיוחדת אם לאו. לפיכך, הודעה כללית על גיבוש הסכמים לשיתוף פעולה בין בעלי מניות, שאינה קובעת במפורש כי הסכמים אלה הופכים את הצדדים למחזיקים במניות במשותף, אינה יכולה לשמש בסיס להחלטת רוכש שליטה לרכוש מניות בניגוד לכללי הצעת הרכש המיוחדת".