שרשרת יוצאת דופן של טעויות,
רשלנות וגם שקרים מצד המדינה נחשפה בבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים. השופטת
שרה שדיאור קיבלה את תביעתו של פנחס אנגל, חייבה את המדינה לשלם לו 50,000 שקל ומתחה ביקורת חריפה על התנהלותה במשך כל שלבי האירוע.
בדצמבר 2005 נכח אנגל בקטטה בעיר העתיקה בירושלים בין יהודים לערבים, עוכב עם אחרים, התבקש להעיד בתחנת המשטרה, עדותו לא נרשמה על טופס חשוד והוא שוחרר ללא כל ערבות. לאחר חודשיים ביקש אנגל להתקבל לעבודה במשרד הביטחון בפרויקט הקרוי "מבצר", אך בניגוד לתושבים אחרים בכרמי צור - הוא לא התקבל למרות שחתם על חוזה.
אנגל החל לברר את סיבת העיכוב, אך מכתביו ליצחק רז ממשרד הביטחון ולרבקה גלאט, ראש ענף תביעות במחוז ירושלים, לא נענו. רק באפריל 2006 התברר לאנגל, שהסיבה היא רישום במשטרה כאילו הוא היה חשוד באותו אירוע. ביולי 2006 נסגר התיק, וביולי 2007 החל אנגל לעבוד בפרויקט "מבצר".
אנגל הגיש תביעת פיצויים נגד המדינה על הנזקים שנגרמו לו בשל האיחור בהעסקתו. בתגובה טענה המדינה, באמצעות עו"ד שירן זליגמן-פרץ, כי למעשה אנגל היה חשוד וגביית עדותו שלא על טופס חשוד הייתה טעות של השוטרים. המדינה לא הביאה לעדות את החוקר איהאב חלבי שחקר את אנגל, אלא הגישה תצהיר של קצין נוער בשם יהורם סער; אנגל הוא יליד 1959.
שדיאור מנתחת את התיק בנוגע לאנגל ומגיעה למסקנה חד-משמעית, לפיה הוא מעולם לא היה חשוד ולא הייתה כל טעות בטופס עליו נרשמה גירסתו. היא גם קובעת, כי לסהר לא הייתה כל נגיעה לתיק, דבריו הם לכל היותר עדות שמיעה, הם אינם מוסברים ואין להם כל משקל. המשטרה גם התרשלה בכך שלא סגרה את התיק במשך שמונה חודשים תמימים עד לפנייתו של אנגל, קובעת שדיאור.
גם משרד הביטחון פעל בצורה רשלנית, קובעת שדיאור. אנגל הוא בעל רישיון לנשיאת נשק, אשר לא נשלל ממנו בשום שלב. למרות זאת הניח משרד הביטחון, כי הרישיון נשלל בשל אותו רישום פלילי. משרד הביטחון היה צריך לברר ולא "לסבור", אומרת שדיאור, וזאת במיוחד לנוכח עברו הנקי של אנגל. היא מוסיפה, כי גם בחוק עליו הוחתם אנגל, כל שנאמר הוא שלחותם אין הרשעה; אפילו במקרה של הרשעה אין פסילה אוטומטית, אלא הפעלת דעת של אלוף הפיקוד בהתייעצות עם הפרקליט הפיקודי. לכן, מקל וחומר, לא היה כל מקום לפסול את אנגל אפילו אם היה לו רישום פלילי (שכאמור למעשה לא היה).
"גירסה זו מוטב לולא נטענה"
עוד דוחה שדיאור את טענת המדינה, לפיה אנגל שקט על שמריו ולא פעל בזמן אמת. היא מוכיחה שאנגל פנה למדינה כראוי, וכי משרד הביטחון הוא שלקה במחדל כאשר לא בחן במשך חודש וחצי את פנייתו של אנגל. שדיאור מוסיפה:
"לפנינו תובע, יוצא צבא, שאמור להגן על יישובו בו הוא חי, אמור גם להתפרנס, וכן נחשף ביישוב לכך שאחרים קיבלו אישור והוא לא. כל אלו נושאים כבדי משקל שחייבו על-פי פסיקה זו בדיקה מעמיקה יותר והנמקה מפורטת יותר מהמילים 'להסיר מועמדות' בכתב יד של מאן דהוא על גבי מסמך בכתב יד. דווקא טענת המדינה כי מדובר בתפקיד חשוב, שהמדינה חפצה בהעסקת עובדים לפרויקט זה, כפי שאכן הועסק התובע בהמשך, חייבה כי משרד הביטחון יבדוק, ולו כאינטרס של המדינה".
שדיאור מסכמת: "המשטרה שחקרה את התובע כעד ולא באזהרה, טעתה ברישומה עת רשמה את התובע כחשוד ברישום הפלילי. אף חצי שנה לאחר מכן אף אחד לא בדק את התובע ולא מצא אותו חשוד, ועכשיו מנסה הנתבעת לטעון, מבלי להוכיח, כי היה חשוד לכתחילה. גירסה זו מוטב לולא נטענה משנטענה". שדיאור חייבה את המדינה לפצות את אנגל ב-36,000 שקל על אובדן הכנסה, ב-10,000 שקל על הפגיעה בחופש העיסוק שלו וב-5,000 שקל על הוצאותיו המשפטיות. אנגל יוצג בידי עו"ד אלעד רוזנבלט.
