"לחיבת המשפט העברי" - כך הכתיר (יום ד', 1.8.12) שופט בית המשפט העליון,
אליקים רובינשטיין, את הפיסקה האחרונה בהחלטתו בעניינו של העבריין דרור אלפרון. עד לספר דניאל הגיע רובינשטיין, הידוע בחיבה זו, כדי לתרום להחלטתו לדחות את בקשתו של אלפרון לערער על הרשעתו.
אלפרון הואשם בכך שבשנת 2006 היכה את המתלונן, וכאשר היה המותקף בדרכו לבית החולים, ניגש אלפרון לרכב ואמר לו: "מלאך המוות בא אליך". אלפרון זוכה מחמת הספק בידי בית משפט השלום בכפר סבא מאשמת תקיפה והורשע באיומים, ובית המשפט המחוזי מרכז דחה את ערעורו.
בבקשתו לערער לעליון טען אלפרון, כי יש לדון בשאלה עקרונית: האם ניתן לאיים על אדם שאינו קולט את האיום? לטענתו, המתלונן היה שרוי בערפול חושים, כלל לא קלט את האיום ולכן אין להרשיע אותו באיומים. רובינשטיין דחה את הבקשה באומרו, כי נקבע עובדתית שהמתלונן שמע את האיום ונבהל ממנו, ואין מקום לדיון בגלגול שלישי בממצאים עובדתיים אלו של הערכאות הקודמות.
מכאן עובר רובינשטיין למשפט העברי. "גם במקורות המשפט העברי מוצאים אנו התייחסות למצב של בעתה שאינה נהירה דיה למבועת. על הפסוק (דניאל י', ז') 'וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עימי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא' שואל התלמוד הבבלי (סנהדרין צ"ד א') מדוע נבהלו, והרי לא ראו דבר והתשובה היא 'אף על גב דאינהו לא חזו מידי - מזליהו חזי' ('אף שהם לא ראו דבר, מזלם ראה'). ומסביר הרב שטיינזלץ בביאורו, כי לעתים בשל מקורה של הנפש, 'גם אם אדם אינו מסוגל לחוש בסכנה בחושיו, פעמים שבלא דעתו הגלויה מרגיש הוא חשש סתום מן המקום בו הוא נמצא'. כך במקרה של חוסר מסוגלות לחוש בסכנה; לא כל שכן כאשר עולה מן הראיות כי האיום נקלט בחושי המתלונן, הגם שלא זכר זאת".
