בית המשפט המחוזי בירושלים גזר (יום ג', 30.9.03) 15 שנות מאסר בפועל על עופר גמליאל ושלומי דביר-זליגר ו-12 שנות מאסר על ירדן מורג. השלושה הורשעו בפרשה שזכתה לכינוי "מחתרת בת-עין", בניסיון לרצח ועבירות נשק.
בהכרעת דינם, שניתנה ביום 17.9.03, קבעו השופטים יפה הכט, משה רביד ויעקב צבן, כי השלושה "החליטו לבצע פיגוע גדול שיגרום לאבדות רבות לערבים תושבי ירושלים, באמצעות עגלת תופת שהכינו והניחו בסביבה הומת אדם בכניסה לבית ספר לבנות ולבית החולים מקאסד במזרח ירושלים".
"הנאשמים הניחו על העגלה שתי לבנות חבלה, שני מיכלי גז, שתי חביות עם תערובת של סולר ובנזין וברגים, כדי להגביר את אפקט הפגיעה. ולבסוף, בעגלה נוסר דופן אחד, כדי למרכז את ההדף ולמנוע את פיזורו. כל הדברים האלה מצביעים על מאמץ של הנאשמים לפגוע ולקטול אנשים עוברי אורח ותלמידות הבאות לבית הספר ללמוד. לא בכדי שותף בהתארגנות הנאשם 3 שהוא מומחה לחבלה והנאשם 1 שגרר את העגלה ברכב של הרבש"צ של הישוב בת עין".
"המאמצים שעשו הנאשמים ואמצעי הזהירות שנקטו עומדים ביחס הפוך לטענתם שחפצו להעלות עמוד אש או רק ליצור אפקט תקשורתי, כשהמטען מנוטרל. כדי להעלות עמוד אש אין צורך במאות ליטר סולר, שתי לבנות חבלה, שני בלוני גז וכמות של ברגים".
תסקיר שירות המבחן
ירדן מורג (26), נשוי ואב לארבעה ילדים, קיבל עליו אחריות לחלקו בביצוע העבירות והביע חרטה. לדבריו, מעשיו נבעו מלחץ חברתי להשתתף בתוכנית, יחד עם תחושת מצוקה, על-רקע הפיגועים הרבים שאירעו באזור. גם העובדה שהשתתף בלוויות חבריו שנרצחו בפיגועים השפיעה עליו.
לדבריו, הוא היסס להצטרף לתוכנית ושמח שהתוכנית נחשפה לפני שביצועה הושלם. רק בחקירתו, הוא קלט את המשמעות הקשה של מעשיו. כיום הוא מתחרט על מעשיו ומכנה אותם אינפנטיליים, "שיגעון ושטות" וכי זו רשעות לפגוע באנשים חפים מפשע. מתסקיר שירות המבחן לגביו עולה, כי הוא נמצא בתהליך של שינוי, והוא ומשפחתו עקרו מהיישוב בת-עין, כדי להתרחק מ"המתנחלים".
מתסקיר המבחן של שלומי דביר-זליגר (28), נשוי ואב לשלושה ילדים, עולה כי הלה התקשה להתמודד רגשית עם המצב של פיגועים רצופים ואף הכיר אישית חלק מאלה שנרצחו בפיגועים. באותה תקופה גם חדר מחבל לישוב בת עין, שניסה להתקרב לקבוצת בנות, אך הונס. דביר סבל באותה עת מחרדות קשות לשלום משפחתו וחש חוסר אונים הולך וגובר עקב הפיגועים. לדבריו, הוא למד לקח מהאירוע הנוכחי.
עופר גמליאל (43), נשוי ואב לשבעה, שירת בצה"ל כלוחם בחיל ההנדסה ושירת שם במילואים עד שסיים את חובתו לפני כשנתיים. בשיחה עם קצין המבחן טען, שכבר בשלב מוקדם של התוכנית חזר בו מכוונתו לבצע את הפיגוע. הוא קיבל עליו אחריות על חלקו בביצוע העבירה וביטא אכזבה מהרשעתו. לדבריו, הוא פעל מתוך תחושת כעס שאחזה בו על רקע תקופה רצופת פיגועים קשים. שירות המבחן נמנע ממתן המלצה בעניינו.
המדינה ביקשה להחמיר עם דביר וגמליאל
אך להקל מעט בעונשו של מורג
בא-כוח המדינה, עו"ד באומהורן, דרש להחמיר בענישתם של דביר וגמליאל, שכן לדבריו, "אין מדובר במעשה ספונטני, בעידנא דריתחא, אלא במעשה שדביר וגמליאל שקדו עליו במשך יותר מחודשיים. המקום והשעה נבחרו כדי להעצים את הפיגוע ומתוך ידיעה שיהודים מדירים רגלם מהמקום. לדבריה, בחירת בית ספר כיעד לפיצוץ מהווה קפיצת מדרגה בביצוע מעשי טרור, שכן הקורבנות הפוטנציאליים היו ילדות בנות 6-12 והכנסת הברגים לעגלה נועדה להחמיר את הפגיעה בהן, ובכך החומרה הרבה בעבירה".
עוד טען, כי מדובר בעבירה אידיאולוגית שיש להחמיר בעונשה, מה גם ש"ההלכה היא שככל שהעבירה חמורה יותר, פחות ופחות מתחשבים בנסיבות האישיות של נאשם... לו המעשה היה מצליח בידם, היה פורץ מעגל טרור חדש ואכזרי יותר ותדמיתה של המדינה היתה נפגעת".
לגבי ירדן מורג, ביקשה המדינה להקל במידת-מה בעונשו: "מורג הצטרף לשאר השותפים רק כעשרה ימים לפני שיצאו לעשות את הפיגוע. הוא אמנם הורשע בשתי עבירות, אך יחד עם זאת הוא שסייע באיתור האמל"ח שהיה ברשותו ודאג, באמצעות אימו, להסגירו לידי המשטרה. כאשר נעצר בידי השוטרים בא-טור, הוא מייד שיתף פעולה עמם. הוא אמר להם שהמדובר במטען חבלה, וכאשר הגיע חבלן המשטרה, תיאר בפניו את המטען ואף שרטט אותו, כדי להקל על פעולות החבלן לפרקו".
סניגורם: אף ארגון אינו עומד מאחוריהם
סניגורם של מורג ודביר, עו"ד נפתלי ורצברגר, ביקש להקל בעונשם, מאחר ו"מדובר בתסריט דמיוני. אף אחד לא נפגע ולא נשרט. מדובר במעשה של בודדים, שאף ארגון אינו עומד מאחוריהם. כפי שעולה מהתסקירים, השניים תרמו לקהילה וחיו חיים נורמטיביים. כל שבוע הם ליוו חברים לדרכם האחרונה. כולם היו בקו הראשון של החזית. הם רצו לעשות משהו כדי לבטא את תסכולם. אין מדובר במעשה טרור, אלא המדובר בתגובה של חוסר ישע. מעשי הנאשמים משקפים דור של משבר אידיאולוגי, בלבול וחוסר ישע".
סניגורו של גמליאל, עו"ד אדטו, אמר כי מרשו היה במצוקה. "הוא לא ידע כיצד לפרוק את הכאב. מעשיו אינם מעידים על פנטיות. הוא אדם הנכון תמיד לעזור לזולת ולקהילה. הוא שירת במילואים עד גיל 40, מתוך תחושה של שליחות. מעולם לא הסתבך עם החוק".
"בניגוד לחברה הפלשתינית", אמר, "המהללת את הפיגועים ואת השאהידים, הנאשמים בתיק זה אינם זוכים לתמיכה ולעידוד בחברה הישראלית. גמליאל מוקע כטיפש וכחוטא על מה שעולל. מספר עדים סיפרו על אופיו הנוח והתמים ועל היושרה שלו".
השופטים: הנאשמים רצו לרדת לשפל המדרגה של הטרוריסטים
בגזר הדין פנו שופטי המחוזי לספר שופטים בתנ"ך, ולפסוק: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", ואמרו כי "כאשר עם ישראל מקים מדינה, הכרחי הדבר שיהיה לו מלך כלשאר העמים. כיום אין שלטון מלכים, אך מדינה זקוקה לשלטון מרכזי שיקבע מדיניות ויישם אותה. אוי לנו אם "איש הישר בעיניו יעשה", וכל אחד ייטול את החוק לידיו ויחליט לנהל מסע נקמות פרטי. מעשים כאלה פוגעים ברשויות המדינה ומחלישים את תדמיתה".
"במעשיהם, ביטאו הנאשמים רצון לרדת לשפל המדרגה המוסרי שאליו ירדו הטרוריסטים, המוכנים ליטול חיים של אנשים חפים מפשע, קטנים כגדולים, נשים וגברים, רק בשל היותם יהודים. המעשה שהנאשמים חפצו לעשות היה מעמיד אותם ואולי את כל הציבור בישראל בדרגה שווה עם המעשים הנפשעים שעושים טרוריסטים פלשתינים".
"איננו מתעלמים מכאבם של הנאשמים על אבדן יקיריהם, אך הכאב והשכול אינם נותנים בידם היתר לעבור עבירות. העובדה שהנאשמים הגשימו את דרכם ובחרו לחיות בתנאים קשים וחלוציים כדי לממש את אמונתם, והם אנשים נורמטיביים התורמים לקהילה, אינה נימוק להקלה בעונש".
נימוק העשוי להמתיק מעט את העונש, מצאו השופטים בפסיקה קודמת, לפיה "הכורח להרתיע מפגעים מכתיב את ההחמרה בענישה במגזרים השונים בהתאם לתכיפות התופעה של נטילת החוק לידים. אין דומים מעשים בודדים יוצאי דופן המוקעים בחברה הישראלית, לפיגועים הנעשים על רקע אידיאולוגי על-ידי צעירים פלשתינים שמעשיהם מועלים על נס, כדוגמא לחיקוי על-ידי אחרים".
שלומי דביר-זליגר היה "הרוח החיה בהתארגנות". גמליאל היה הבוגר מבין הנאשמים, היה מומחה בחבלה בשל שירותו הצבאי בחיל ההנדסה, והוא הדריך את האחרים בהפעלת המטען. "במדרג מעשיהם, עומדים הנאשמים 2 ו-3 [דביר וגמליאל] בשורה אחת, זה כממריץ וזה כמבצע, ואילו חלקו של הנאשם 1 [מורג] שונה מהם", הסבירו השופטים את השוני בגזר הדין בין השלושה.
מעונשם של השלושה, ינוכה הזמן בו הם עצורים - כשנה וחצי.
תגובות
בתגובה לגזר הדין, אמר עופר גמליאל: "במדינה שמאז הקמתה סחרה בילדי תימן והיום סוחרים בדם שלנו כדי לממן פנטזיות של שמעון פרס, אז משפט כמו שלנו הוא דבר קטן".
אשתו של שלומי דביר זליגר אמרה: "עם ישראל במצב קשה ובזמן שאנשי עם ישראל נרצחים בבתיהם ואף אחד לא שם לב בכלל, אז זה מה שמושך את תשומת הלב. במקום לתת להם צל"ש, נותנים להם כזה עונש חמור".
פרקליטם של מורג ודביר, עו"ד נפתלי ורצברגר, אמר: "זהו גזר דין חמור. לפי התקדימים שאנחנו הצגנו בבית המשפט, מדובר בעונש חמור ביחס לערבים שנידונו על דברים דומים. אני מעריך שאנו לא גומרים באקורד הזה ויהיה עוד דיון בבית המשפט העליון ושם גם הנסיבות יישקלו שוב וגם חומרת העונש ואני תקווה שבבית המשפט העליון תתברר ותצא האמת אור".
עו"ד ורצברגר הדגיש, כי "אין מחלוקת בכך שהעגלה הזאת לא יכלה להתפוצץ. המחלוקת היא אם מדובר בכשל שלא היה בידיעת הנאשמים, או שהיה כשל יזום, אבל תראו, במצב שבו יום-יום יש פיגועים ביהודים, קמים 3 יהודים ועושים איזשהו מעשה שמפנה את תשומת הלב, שגם יש צד שני למטבע, אז גם כמו אדם שנושך כלב ומקבל כותרות, זה זוכה ליחס חמור בצורה מאוד קיצונית. זה יום עצוב לנאשמים עצמם וגם לציבור".
ת.פ.ח. 5034/02 מדינת ישראל נ' ירדן מורג ואח'
