"ברצלונה תטאטא את מילאן מהמגרש, זה לא כוחות" (אבי מלר, פרשן ליגת האלופות), "זה משחק של מפגש אחד בלבד" (עודד הלפרין, עורך חדשות הספורט), "זו ההגרלה הכי קלה שברצלונה הייתה יכולה לקבל" (אדם רום, דסק חדשות הספורט), "חבל שמילאן תעלה למגרש בכלל, שתכריז על פרישה מהמפעל עוד לפני שיתחיל המשחק ותהיה השפלה" (צור דיאמנט, תחקירן במחלקת השידורים). האנשים האלה הם עדיין חברים שלי, אבל לעולם לא אבין איך הצליחו להוציא את הדברים האלה מהפה שלהם.
קודם, נתחיל עם מספרים, כמו שפרשנים, עורכים דסקאים ותחקירנים אוהבים: מילאן מחזיקה במוזיאון שלה 7 גביעי אירופה לאלופות, היא זכתה ב-18 תארים בינלאומיים – יותר מכל קבוצה אירופית אחרת. יותר מברצלונה. מה זה אומר לקראת המשחק הערב? שמעבר ל-80,000 האדומים שחורים שיהיו בבית המקדש בשכונת סן סירו במילאנו, וידחפו את הגאון סטפן אל שעראווי והאדריכל ריקארדו מונטוליבו על המגרש, מאחוריהם גם יש מסורת ארוכה וחזקה. ובליגת האלופות למדנו כבר לאורך השנים כמה הנתון הזה אוהב לצוץ ברגעים המכריעים.
ובכלל, מתי אתם זוכרים שברצלונה הביסה את מילאן? תחשבו שוב... שוב... עצרו... עזבו. לא תמצאו. זה לא קרה. גם בעונה שעברה מסי וחבריו פגשו ברוסונרי, אז זה היה בשלב הבתים. בקאמפ נואו המשחק הסתיים ב-2:2 עם שער נדיר של אלשנדרה פאטו, וסופר נגיחה בתוספת הזמן של טיאגו סילבה. בסן סירו הקטלונים הזיעו ויצאו בסופו של דבר עם 2:3. אם אתם מחפשים תבוסה אז תחזרו ל-1994, אתונה, גמר ליגת האלופות. אז הנערים של פאביו קאפלו הסתכלו בלבן של העיניים לשחקניו של יוהאן קרויף, לכוכבים כמו רומאריו וחריסטו סטויצ'קוב, השחילו להם רביעייה ולקחו הביתה את הגביע עם האוזניים הגדולות.
מילאן תעלה הערב למגרש כשה"קורבה סוד", ארגון האוהדים המוביל של הרוסונרי, מרגיש שכל העולם נגדו. שכל העולם נגדנו. כל העולם רוצה שברצלונה תעפיל לשלב הבא, ובמילאנלו מכינים תפאורה שתדליק את האצטדיון ותבהיר מי הוא המועדון הגדול ביבשת. הקבוצה של מאסימיליאנו אלגרי מגיעה למשחק הזה עם הפסד בודד באחד עשר המשחקים האחרונים שלה. ואחרי שרק בנובמבר האחרון, בעקבות פתיחת עונה מזוויעה, אף פרשן לא היה מוכן לומר שיש למילאן סיכוי לסיים באחד משלושת המקומות הראשונים, איפה אנחנו מוצאים את מילאן עכשיו? במקום הרביעי, עם אותו מספר נקודות כמו ללצאיו השלישית. אלגרי כל הזמן האמין, וכבר אז, בנובמבר, הוא אמר בראיון לערוץ של מילאן: "חכו לחודש פברואר ותראו איפה נהיה". אני מאמין באלגרי. אני מאמין במילאן שלי.
כן, את ברצלונה אני לא אוהב. איך אפשר לאהוב משהו כל כך מושלם, כל כך מתוכנת וידוע מראש? משהו כל כך חסר דרמה? זה לא מעניין. אפילו השערים שהיא כובשת נראים כמו העתק אחד של השני. יובנטוס, למשל, שמובילה את הליגה האיטלקית ובוודאות תוסיף סקודטו נוסף לארון שלה כשהיא ללא מתחרים אמיתיים, כן מראה שהיא אנושית, פגיעה, ולצד תצוגות תכלית כמו זו נגד סלטיק היא מפסידה ונופלת במפגשים עם רומא של הקפיטאנו טוטי ואינטר של חאבייר זנטי. ביובה יש אנושיות, בבארסה יש רובוטיות. אז לא, אני לא אוהב את ברצלונה. ובחיי אני נשבע שלא אהיה עצוב אפילו לרגע אחד אם מילאן תקבל חמישייה ממלאגה ברבע הגמר, העיקר להשאיר בחוץ את החייזרים מקטאלוניה.
ואם התחלנו במספרים, ונסחפנו לרגשות, בואו נסיים בעוד מספר אחד נוסף שיישחק תפקיד. התאריך. כי ה-20 בפברואר הוא יום מיוחד בלוח השנה עבור מועדון הענק מאיטליה. בדיוק לפני 27 שנים סילביו ברלוסקוני רכש את השליטה בקבוצה ועשה ממנה אימפריית ענק עם מהפכה גדולה. הערב בסן סירו הפרזידנטה חולם לעשות מהפכה נוספת. סדר עולמי חדש. פורצה מילאן.
