האפשרות לפרסם באינטרנט נושאים עליהם הוצא צו איסור פרסום, אינה סיבה להימנע מהוצאת צווים כאלו. עם זאת, האפשרות שהצווים יופרו צריכה להילקח בחשבון בעת ההחלטה האם ובאיזה היקף להוציא אותם. כך קובע (יום א', 24.2.13) בית המשפט העליון, בפסק דין ראשון מסוגו העוסק באיזון שבין התקשורת האינטרנטית לבין איסורי פרסום.

פסק הדין עוסק באיסור פרסום המוטל על שמו של חשוד ו/או על פרטי העבירות בהן נחשד. השופט עוזי פוגלמן פותח בהזכרת הכלל, לפיו רק חשש ממשי לנזק חמור לחשוד (לצד שיקולי חקירה) יכול להביא לאיסור על פרסום שמו. לדבריו, קיימת משוואה בין מידת הנזק לבין מידת העניין הציבורי בחשדות:

"ככל שהעניין הציבורי שבפרסום רב יותר, כך יידרש המבקש-החשוד להוכיח כי הנזק החמור שעלול להיגרם לו - הן מבחינת ההסתברות להתרחשותו הן מבחינת מידתו - הוא רב יותר; וככל שהוכח כי ההסתברות לקרותו של 'נזק חמור' ומידתו של נזק זה גבוהים יותר, כך יידרש עניין ציבורי רב יותר כדי שלא לאסור את הפרסום".


רגולציה עצמית


מכאן עובר פוגלמן לשאלת הפרסום באינטרנט. הוא דוחה את הטענה, לפיה הקלות בה ניתן להפר צווי איסור פרסום, הביאה לכך שפחת הטעם בהוצאתם: "נקודת המוצא היא כי צו בית משפט אינו בגדר המלצה בלבד. כל אדם מחויב לקיים צו - כל צו - ככתבו וכלשונו. הסדר הציבורי מחייב כי הוראות בית משפט תקוימנה, והאינטרס הציבורי משמיע כי הציבור יידע כי דבר בית המשפט מבוצע הלכה למעשה וכי הליכים שקוימו בפני בית המשפט לא התנהלו לשווא".

פוגלמן מוסיף: "בניגוד לדעה הרווחת, חופש הביטוי באינטרנט אינו מוחלט. הקהילה הווירטואלית מקיימת אומנם צורות פעילות שונות ורבות, כגון חדרי צ'ט ופורומים, בלוגים ואתרי תוכן; ואולם, תשומת הלב של המשתמשים מרוכזת בעיקר בפורטלים ובספקי תוכן מרכזיים. ככלל, אלה מקיימים פיקוח על התכנים המתפרסמים בהם.

"יתרה מכך; בקהילות המתנהלות בחסותם של ספקי התוכן הרשמיים פועלים מנהלי קהילות, העוברים הכשרה לתפקידם. מנהלים אלה משמשים בפועל כרגולטורים המקפידים, בין היתר, על עמידת התכנים בדרישות החוק. למעשה, גם חברי הקהילה עצמם עשויים ליטול על עצמם את תפקיד הרגולטור על-מנת להשליט סדר. כל אלה מהווים מנגנונים חשובים של הסדרה עצמית, אשר עשויים לסייע לפקח על הוצאתם לפועל של צווי איסור הפרסום ברשת".

עם זאת, מעיר פוגלמן, "אין להתעלם מכך שכאשר מדובר בפרשה שיש בה כדי להניע את אמות הסיפים או בפרשה שצפויה לעורר תהודה נרחבת במיוחד החורגת מגבולות המדינה - יש מקום לדעה כי בעידן האינטרנט לא יהיה בהוצאתו של צו כאמור כדי למנוע ממידע על אודות הפרשה להפוך במהרה לנחלת הכלל. על כן, באותם מקרים מיוחדים וחריגים ייתכן שתידרש חשיבה אחרת".


העניין לציבור והחשיפה


"אין חולק כי במציאות דהיום אדם המעוניין לפרסם דבר מה ברשת ולהיוותר בעילום שם יכול לעשות זאת ללא קושי ממשי, ויש רבים המנצלים אנונימיות זו ועוברים על החוק על סמך הנחה שלא ניתן יהיה לזהותם ולמצות עימם את הדין", ממשיך פוגלמן. אומנם ניתן להניח שהעיתונות המקצועית תפקיד על קיומם של צווים, אך "אין להתעלם מכך שיש אתרי אינטרנט רבים - ובהם בלוגים, רשתות חברתיות ופורומים - שאינם מקיימים בקרה שוטפת ובזמן אמת על כל פרסום שמפורסם בהם. בהינתן מציאות זו, אכן לא ניתן להבטיח שזהותו של חשוד לא תיחשף ברשת".

פוגלמן מסכם נקודה זו באומרו: "חשיפת חקירה בעלת עניין, ולצידה האפשרות לפרסם באינטרנט מידע באופן אנונימי, מגבירות את החשש שזהותו של חשוד תיחשף חרף איסור פרסום שהוטל בעניינו. ככל שהעניין לציבור רב יותר, כך גובר הסיכוי שזהותו של החשוד תיחשף ושכתוצאה מכך ייגרם לו ינזק חמורי. בצד האמור, הערכת הסתברות זו כרוכה במידה רבה של אי-ודאות. בין היתר, קשה להעריך אם שמו של החשוד אכן יזלוג לרשת", מה יהיה היקף הפרסום ובאיזו מהירות ניתן יהיה להסירו.


שקלול הסתברות הפרסום


מכאן עובר פוגלמן למסקנה המעשית: "האם מן הראוי שבית המשפט יביא במניין שיקוליו את האפשרות שצו איסור פרסום יופר בשוקלו אם לאסור פרסום של פרטים נוספים, עד כדי הטלת איסור פרסום על פרטי הפרשה כולה? להשקפתי יש להשיב לשאלה זו בחיוב... שומה על בית המשפט לשקלל במניין שיקוליו גם את ההסתברות שפרסום פרטים של פרשה נחקרת אף בלא שם החשוד יביא לזיהויו ויסב לו 'נזק חמור'.

"הסתברות זו ותוחלת הנזק הנגזרת ממנה ייבחנו בכל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו; אם כי ניתן להצביע, מבלי למצות, על השיקולים המדריכים האלה: מידת העניין שהפרשה עשויה לעורר; מידת התהודה והחשיפה שתיווצר כתוצאה מעניין זה; מניעים אפשריים של גורמים היודעים מי החשוד לחשוף את זהותו, ובכלל זה אם החשוד הצביע על גורם קונקרטי שיש לו אינטרס בכך; מניעים אפשריים של גורמים שאינם יודעים מי החשוד לברר במי מדובר.

"ודוקו: אין לומר שבהינתן מצב הדברים שתואר לעיל, הנחת המוצא היא שזהותו של חשוד שנאסר לפרסם את שמו וכל פרט מזהה - תיחשף. טיעונים בעלמא בדבר הפרה עתידית אפשרית של צו איסור פרסום לא יהוו טעם טוב לאי-הענקתו מלכתחילה... נקודת המוצא היא איפוא שצו כאמור יקוים ושדי בו כדי למנוע זיהוי. על החשוד המבקש למנוע פרסום של פרטים נוספים - עד כדי איסור פרסום של פרטי הפרשה כולה - מוטל להראות שבנסיבות הקונקרטיות שלו קם חשש ממשי - שאינו חשש בעלמא - כי הצו יופר, כי הפרסום יגרום לזיהויו; כי הזיהוי יגרום לו 'נזק חמור'; וכי אינטרס הציבור במניעת הנזק גובר על העניין הציבורי שבפרסום".

הדברים כלולים בהחלטתו של בית המשפט העליון להתיר פרסום פרטי פרשה, בה נחשד מטפל בביצוע עבירות מין בילדה ילידת 2006, תוך איסור רק על פרסום שמו של החשוד (שהתיק נגדו נסגר פעמיים). השופטים אסתר חיות ויצחק עמית הצטרפו, תוך תוספת הערות, לפסק דינו של פוגלמן. את המערערים (אמצעי תקשורת מסוים והילדה) ייצגו עוה"ד שירה בריק-חיימוביץ, עינת ברג-סגל ושירה דורפמן-אלגאי; את המטפל ייצגו עוה"ד אבי וכניש ואורי שנהר; ואת המדינה - שתמכה בערעור - ייצג עו"ד איתמר גלבפיש.