קיים דמיון רב בין גירסתו של
דני דנקנר בנוגע להפעלתו של
מאיר רבין לקידום הפשרת קרקעות תעשיות מלח לבין זו של
שמואל דכנר. כך טוענת המדינה (יום ב', 15.7.13) בתגובתה לבקשתו של דנקנר לזכותו כבר כעת במשפט
הולילנד.
דנקנר טען, כי אינו צריך להשיב להאשמה לפיה שיחד את מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל דאז,
יעקב אפרתי, באמצעות רבין שהוא אחיינו. לדברי דנקנר, המדינה לא הניחה תשתית ראייתית מספקת ויש גם להביא בחשבון שבשל פטירתו של דכנר לא הספיקו עורכי דינו לחקור את עד המדינה.
המדינה אומרת, באמצעות עוה"ד יוני תדמור ו
עודד קם, כי הניחה תשתית מספקת כדי להעביר את נטל ההוכחה לכתפיו של דנקנר. לגירסת המדינה, רבין הועסק אך ורק בשל קשריו עם אפרתי ובמסגרת זו העביר לאפרתי שוחד של 45,000 שקל מתוך 1.3 מיליון שקל ששולמו לו. התשלום לרבין נעשה באמצעות חשבוניות פיקטיביות של חברת ש.א.ד שהייתה בבעלות דכנר.
לדברי המדינה, דנקנר אישר בחקירתו במשטרה שפנה לרבין כדי להפעיל את קשריו במינהל ושלא היה לו שום קשר עם דכנר. אפרתי מצידו אישר שקיים פגישות בארבע עיניים עם רבין מחוץ למשרדו במינהל, ולדברי מזכירתו הייתה זו חריגה בולטת ממנהגו הקבוע. המדינה מזכירה עוד, כי דנקנר - שהיה אז סגן יו"ר
בנק הפועלים - התערב לבקשתו של רבין בהסדרת חובו לבנק של
אורי שטרית, שהיה אז מהנדס העיר ירושלים והוא אחד מן הנאשמים בקבלת שוחד מדכנר.
עוד טוענת המדינה, כי גירסתו של דנקנר לפיה רבין היה מאכער לגיטימי אינה מתיישבת עם הראיות, שכן דנקנר לא ידע להסביר תמורת מה קיבל רבין סכום כה גדול. המדינה מצביעה על כך שתעשיות מלח העסיקה שורה של אישים מהשורה הראשונה כדי לטפל בשינוי הייעוד, וכי דנקנר עצמו אמר שכישוריו העיקריים של רבין היו קשריו במינהל. עוד מציינת המדינה, כי העסקתו של רבין הוסתרה מבכירי תעשיות מלח וקיים ספק רב האם וכיצד אישר דירקטוריון החברה את העסקתו ואת התשלום שקיבל.
המדינה ממשיכה ואומרת, כי בשיחתו עם עוה"ד
אמנון יצחקניא ו
אילן סובל אישר למעשה רבין שהוא פעל בדרכי שוחד בפרויקט הולילנד, ומכך ניתן להסיק כיצד פעל בנושא תעשיות מלח. היא גם מזכירה, כי אפרתי עצמו אישר בחקירתו שרבין פנה אליו בנושא זה. לבסוף מציגה המדינה את לוחות הזמנים של האירועים, מהם לטענתה ניתן להסיק שדנקנר אישר תשלום לרבין בסמוך לפעילותו של אפרתי לטובת תעשיות מלח ושחלק מהכסף הופקד בחשבונו של אפרתי.