מהנדס אלקטרוניקה באוניברסיטה העברית ביושלים תובע מהאוניברסיטה פיצויים בסך 480,000 שקל בטענה לאפלייתו האסורה על-רקע גילו ופיטורין שלא כדין ובחוסר תום לב וללא בחינה עניינית של נסיבותיו.
התובע, אנטולי שיפוצ'ניקוב התקבל לעבודה באוניברסיטה לפני כ-11 שנים לאחר שעבר מכרז לתפקיד "מהנדס אלקטרוניקה" במחלקת נוירו ביולוגיה רפואית בפקולטה לרפואה. לדבריו כל בקשותיו במהלך השנים להפוך לעובד קבוע סורבו ,והוא הועסק בחוזה מיוחד שהוארך משנה לשנה.
לדברי התובע, בעקבות סירובה של האוניברסיטה להעניק לו מעמד של עובד קבוע, עם פרישתו לגמלאות הוא יהיה זכאי לפנסיה של כ-1200 שקל לחודש.
לדברי התובע, האוניברסיטה מסרבת עתה לחדש את חוזהו בשל הגעתו לגיל 67 והוא ייאלץ לפרוש בסוף החודש הבא. התובע מדגיש כי מבחינתו הוא כשיר לעבודה במאה אחוז ואינו מעוניין לצאת לגימלאות ועל כן ביקש להמשיך ולהתפרנס ב
כבוד ואף הציג בפני האוניברסיטה מכתבי המלצה ובקשות של פרופסורים מהצוות האקדמי להשאירו בתפקיד.
התובע מציין כ ידוע לו על עובדים השייכים לסגל המנהלי ואשר נשארו לעבוד בתפקידם באוניברסיטה גם אחר גיל הפרישה. לטענתו, פיטוריו הם שלא כדין והאוניברסיטה החליטה לפטרו ללא סיבה מוצדקת למעט רצונה למצוא עובד זול יותר בעל דירוג נמוך יותר.
לדברי התובע, סיבת הגיל לבדה וללא כל קשר וזיקה לכישוריו, אינה יכול לשמש טיעון מספק לפיטורי עובד ויש בכך הפליה מחמת גיל שכן הוא כשיר לעבודתו זו יותר מכל מועמד אחר.
בתביעה נאמר כי החיוב לפרוש בגיל 67 אינו חוקתי ואינו עומד באמות המידה של פסקאות ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ו
חופש העיסוק. לדעת התובע, פרשנות תכליתית נכונה של חוק גיל פרישה (כפי שפורשה גם על-ידי בתי הדין) היא שכאשר עובד מבקש להמשיך ולעבוד לאחר גיל 67 מחוייב המעסיק לבחון זאת באופן ענייני ועל בסיס אינדיבידואלי, אלא שבמקרה הנדון בחינה כזו לא בוצעה.
אשר על כן מתבקש בית. הדין האזורי לעבודה בירושלים להורות על ביטול החלטת האוניברסיטה בנוגע לחיוב התובע לפרוש מתפקידו ולאפשר לו להמשיך בתפקידו. ככל שבית הדין יחליט כי אין מקום לכך, הוא מתבקש לחייב את האוניברסיטה לשלם לתובע את הסך של 480,000 ש"ח המהווה את שכרו ב-5 השנים הקרובות בהן יכול היה להמשיך בתפקידו (8000 ש"ח כפול 60 חודשי עבודה) ובנוסף לפצותו בגין פיטורין שלא כדין ועוגמת נפש.
התובע מבקש עוד צו מניעה זמני האוסר על האוניברסיטה לפטרו וזאת עד להכרעת בית הדין בתביעתו העיקרית.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
