שופט בית המשפט המחוזי בחיפה,
רון שפירא, דחה (יום א', 3.11.13) שבע תביעות שהגישו דייגים נגד חברת חיפה כימיקלים ומפעלים נוספים, בטענה שלקו בסרטן עקב חשיפתם למימיו המזוהמים של הנחל. שפירא קבע, כי חלק ניכר מ-50 התובעים כלל לא עבדו בקישון, וכי לא הוכח קשר סיבתי בין מחלותיהם של כל התובעים לבין זיהום הקישון.
בין הנתבעים היו כרמל אולפינים, גדיב, גדות כימיקלים, בתי הזיקוק ואיגודי ערים בחיפה. הנתבעים שלחו הודעות צד ג' ל-51 צדדים נוספים. בתיק התקיימו 255 ישיבות ונרשמו למעלה מ-23,000 עמודי פרוטוקול.
התביעות הוגשו בהדרגה בשנים 2005-2001, בעקבות תביעות של חיילי צה"ל שהוגשו בטענה דומה. לדברי שפירא, "בראשיתו של הליך נראה היה, כי עיקר המחלוקת בה יהיה על בית המשפט להכריע היא מחלוקת בין מדענים, מומחים בתחומי הרפואה ובתחומים נוספים, בכל הנוגע לקשר סיבתי שבין חומרים אלו ואחרים לבין מחלות התובעים. בדיעבד הסתבר, כי למעשה חלק ממחלוקת נכבדה זו כלל לא היה טעון בירור מאחר שהתשתית העובדתית על בסיסה נטענו טענות בתחום המדע הוכחה כרעועה, זאת בלשון המעטה".
שפירא מסביר, כי התביעות הוגשו בעקבות פרסום דוח ועדת שמגר בנוגע למחלותיהם של החיילים, בה נקבע בדעת רוב שלא היה קשר סיבתי בין הזיהום לבין המחלות, אם כי הנשיא בדימוס
מאיר שמגר סבר בדעת מיעוט שהוכח קשר. לכך הצטרפו "פרסומים תקשורתיים מגמתיים בנוגע לסכומי הפיצוי הנתבעים, משכו, כך ככל הנראה, רבים לצאת למסע הדיג אחר האוצר המובטח. כך התקבצו בתביעות שבפני גם תובעים שעיקר עיסוקם ומרכז חייהם לא היו במימי הקישון. מעבר לכך, בשמיעת הראיות התברר כי חלק ניכר מתיאורי התובעים בנוגע לאופן עבודתם וצורות חשיפתם למי הקישון, כפי שנטענו, לקו בחוסר דיוק (זאת בלשון המעטה).
"חלק מהמומחים שהעידו מטעם התובעים הדגישו כי אם יתברר שהתשתית העובדתית שהוצגה בפניהם אינה אמת, כי אז אין גם בסיס לחות דעתם המדעית/מקצועית. בסיומו של הליך כך הם פני הדברים. במישור הפרטני התברר, כי עיקר הטענות בדבר צורות חשיפה למי הקישון כלל לא הוכחו. מכאן גם נשמט עיקר הבסיס לטענות בדבר חשיפה לחומרים מסרטנים, זאת ללא כל קשר לבחינת טיבם של אותם חומרים והאפשרות כי גרמו למחלה כזו או אחרת".
שפירא מוסיף: "מעבר להיבט הפרטני, לא הוכחו עובדתית טענות שהיו בבסיס חוות הדעת והמחלוקות הקשות שבין המומחים על התשתית האפדימיולוגית שבבסיס התביעות. יוער, כי הטענה האפדימיולוגית שבבסיס התביעות הייתה כי אחוז הלוקים בסרטן מבין דייגי ועובדי הקישון גבוה בצורה קיצונית וברורה מהאחוז שבאוכלוסיה הכללית. טענה זו מבוססת על ראיית כל מחלות התובעים, כולן ממשפחת מחלות הסרטן, כמקשה אחת. אלא שמדובר במחלות שונות שגורמיהן שונים ואופיין שונה בתכלית זו מזו. מכאן שכבר ההתיחסות לצבר המחלות כאילו היו מעור אחד לצורך הערכת שכיחותן באוכלוסיה מוטלת בספק, זאת בהתייחס לבסיס הגישה המדעית.
"ואולם מעבר לכך, התברר במהלך שמיעת הראיות כי במתחם מעגן הדיג של הקישון, עבדו עוד רבים אחרים שלא לקו במחלות התובעים, או לפחות שלא טענו כך. בנוסף, הנתונים שהציגו התובעים בהיבט הכמותי בנוגע לחשיפתם למי הקישון היו רחוקים מהמציאות, כפי שהוכחה. מכאן גם נשמט הבסיס העובדתי עליו ניהלו מדענים ידועי שם מאבקי יוקרה בנוגע להוכחת תזות מדעיות ורפואיות".
לדברי שפירא, "מי הקישון אכן זוהמו בתקופות מסוימות בשפכים תעשייתיים שכללו חומרים רעילים רבים. אלא שלא עלה בידי התובעים להוכיח, בהתאם לעובדות כפי שהבאו בפני ובהתאם לנתוני מחלותיהם, כי המחלות נגרמו כתוצאה מחשיפתם למי הקישון, זאת במידה ובאופן בו נחשפו למים, וככל שנחשפו (וכאמור, חלק מהתובעים נחשפו למי הקישון בעיקר דרך התקשורת...).
"מהתביעות והעובדות שהובאו בפני עולה, כי אלו שאכן עסקו בדיג ובעבודות נוספות על גבי כלי שיט אלו או אחרים שפקדו את מעגן הדייג בקישון, ניהלו אורח חיים שיתכן ופגע בבריאותם. כך עבודה רבה בחשיפה לשמש יוקדת, למנועי דיזל, וכן תופעות של תזונה בלתי בריאה, עישון כבד של סיגריות וחומרים נוספים ושתיית אלכוהול.
"בהחלט ייתכן כי מציאות עבודה וחיים אלו תרמה למחלות בהם לקו חלק מהעוסקים בתחום זה, ובהם התובעים. בהחלט גם ייתכן שהליך מתאים של תביעה לעניין מחלות שהן פועל יוצא של טיב העבודה, היו מוצאות אוזן קשבת אצל ועדות של המוסד לביטוח לאומי הבוחנות את הזיקה שבין העבודה למחלה בדרכים שונות. בהליך זה שבפני, בהתאם לסדרי הדין והראיות הקבילות, כפי שהובאו בפני, לא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם".
