העובדה שפרסום באינטרנט הוא מיידי, נרחב ו"נצחי", אינה מהווה עילה למנוע פרסומם של פסקי דין ולמנוע את פרסומם של מי שהורשעו בעבירות שונות. כך קובע (9.1.14) בית המשפט העליון.

בית המשפט דחה את בקשתו של אלון מאיר, שהורשע בפדופיליה ברשת, למנוע את פרסום שמו, אשר התבססה על הפרסום הנרחב באינטרנט. השופט ניל הנדל אומר, כי הכלל היה ונותר פומביות הדיון למעט במקרים של פגיעה חמורה בפרטיות, ובלא שינוי חקיקתי - אין מקום שבית המשפט ישנה את האיזון הקיים.

עוד אומר הנדל, כי לצד הפגיעה בפרטיותו של המורשע, יש חשיבות ציבורית בפרסום פסק הדין. מאחר שהעבריין פוגע בחברה כולה, הרי ש"בעניינים הפליליים, גוברת במיוחד זכות הציבור לדעת את הפרטים של הפרשה ואת המתרחש באולמות בית המשפט". הנדל גם מזכיר, כי הפרסום יכול להתריע מפני עבריין העלול לסכן את הציבור ולהרתיע עבריינים אחרים.

הנדל מוסיף: "אינני שולל כי ייתכנו מקרים בהם יהיה מקום לשקול את הנזק שייגרם כתוצאה מהפרסום המקוון במסגרת האיזון בין פומביות הדיון ובין הזכות לפרטיות של הנאשם שהורשע בפלילים. למשל, כאשר פסק הדין מכיל מידע אישי רגיש הנוגע בצנעת הפרט. במשפט הישראלי ישנה נכונות לשקול את הנזק שיגרם לנאשם במשפט פלילי במסגרת החלטה האם לפרסם את תוכנם של ההליכים. ברם, נכונות זו באה לידי ביטוי בחריגים לעיקרון פומביות הדיון, לגביהם נפסק כי יש לפרשם על דרך הצמצום כדי להקפיד בשמירה על פומביות הדיונים".

השופט סלים ג'ובראן אומר בנושא זה: "כאשר פוטנציאל הפגיעה בזכות לפרטיות גדול יותר כמעט בכל מקרה ומקרה, ייתכן שיש טעם של ממש בהוספת מנגנונים חלופיים או באיזון שונה בין זכות זו לעיקרון הפומביות. עם זאת, כאמור בפסק דינו של חברי השופט נ' הנדל, ההסדר החוקי הקיים הקבוע בחוק בתי המשפט על פיו הפרסום הוא הכלל, ואיסורו הוא החריג, נראה שאינו מאפשר איזון אחר. בנסיבות המקרה, קיים אינטרס ציבורי בפרסום פסקי הדין מרשיעים, ובכללם במאגרי המידע והחיפוש באינטרנט, שעה שהמבקשים ניצלו פלטפורמה זו ממש באופן פסול".