גירוש מאורגן של יהודים בתקופת מלחמת העולם השניה, אשר בוצע מחוץ לתחומי הרייך השלישי, ללא ליווי חמוש, אינו עולה כדי "שלילת חירות", כמשמעותה בסעיף 43 לחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני ועל-כן אינו מבסס זכאות לתגמולים על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים. כך קבע (יום ב', 17.11.03) בית המשפט העליון.
בפני בית המשפט הובאו כמה בקשות רשות ערעור, שהדיון בהם אוחד: בלה פרנקו (רע"א 1496/02), שיוצגה על-ידי עו"ד מאיר כהן, אדמונד סימנטוב (רע"א 1499/02), שיוצג על-ידי עו"ד ר' פרנקו, יהודית סידי פרנקו ו-17 אחרים (רע"א 1582/02), שיוצגו על-ידי עו"ד ש' בן-פורת, שבת הבדלה ו-37 אחרים (רע"א 1637/02), שיוצגו על-ידי עו"ד איתי כרמון ויוסף גרנות ו-4 אחרים (רע"א 1709/02), שיוצגו על-ידי עו"ד אילן יעקובוביץ.
המבקשים הינם ילידי בולגריה, אשר במהלך מלחמת העולם השניה גורשו עם משפחותיהם, מכוח צו שלטוני, לערים אחרות במולדתם, מתוך כוונה להעבירם בשלב הבא למחנות ההשמדה במזרח אירופה. על-פי התשתית העובדתית שהוצגה, הגירוש לא היה מלווה במשמר חמוש.
המשיבה בערעורים היתה הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים לבחון תביעות לתגמול בהתאם לחוק, שיוצגה על-ידי עו"ד ירון בשן. המבקשים הגישו תביעות לקבלת תגמול מהמשיבה, אשר דחתה את תביעותיהם. המבקשים עררו על-כך בפני ועדת העררים שהוקמה לפי החוק. הוועדה קיבלה את העררים וקבעה, כי המבקשים זכאים לתגמולים על-פי החוק.
בית המשפט המחוזי (השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין) קיבל את עמדת המשיבה והפך את הכרעות הוועדה. על-כך, הוגשו חמש בקשות רשות הערעור לבית המשפט העליון.
בפסק דינו, מבאר המשנה לנשיא, תאודור אור, את המסגרת הנורמטיבית החלה על הסוגיה, ומציין כי ביום 10.9.52 נחתם בלוקסמבורג הסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה. עיקרו של ההסכם: תשלום סכום כספי לממשלת ישראל, שנועד לפצותה בעד הוצאות קליטתם של פליטים יהודיים שנעקרו ממקום מגוריהם. כחלק מתנאי ההסכם, ויתרה מדינת ישראל, בכפוף לחריגים מסויימים, על זכותם של אזרחיה לתבוע באופן ישיר פיצויים מממשלת גרמניה. בעקבות זאת, חוקק חוק נכי רדיפות הנאצים, אשר במסגרתו הזכאים לתגמולים הם מי שהיו זכאים לפיצויים לפי הדין הגרמני, אלמלא הסכם לוקסמבורג.
חוק הפיצויים הפדראלי הגרמני משנת 1956, מזכה בפיצויים את אלה הנכנסים למסגרת המונח "נרדף", כהגדרתו בחוק זה. בתי המשפט בגרמניה פירשו את המונח "נרדף" כאינו כולל אמצעים שננקטו שלא על-ידי גרמנים מחוץ לגרמניה, אפילו פעלו הם בהשראת הנאצים.
יחד עם זאת, השופט אור הדגיש כי בסיס הפיצוי הורחב על-ידי הוראות אחרות בחוק הגרמני. כך לדוגמא, סעיף 43 לחוק הגרמני, קובע שנרדף שנשללה ממנו חירותו, זכאי לפיצוי, וזאת אף אם חירותו נשללה ממנו על-ידי מדינה שאינה גרמניה, אשר פעלה בהשראת הממשלה הגרמנית הנאציונל סוציאליסטית. לפי סעיף 43(3) לחוק הגרמני, רואים כשלילת חופש גם "חיים בתנאים הדומים למעצר".
ואולם, לפי השופט אור, בפסיקה הגרמנית נקבע, כי הרחבה זו אינה חלה על נסיבות בהן חירותו של הנרדף רק הוגבלה ולא נשללה. כך נקבע גם לאור נוסחו של סעיף 47 לחוק הגרמני, הדן בנסיבות של "הגבלת חירות" ואינו מתייחס להגבלת חירות שנגרמה על-ידי מדינה לא גרמנית.
לאור פרשנותו של הדין הגרמני, גם בפסיקה הישראלית פותחה האבחנה בין "שלילת חירות" להגבלתה. נקבע, כי בתחומי הרייך השלישי "הגבלת חירות" מבססת זכאות לתגמולים על-פי החוק, ואילו מחוץ לגבולות אלו, לא מתבססת זכאות, אלא אם כן יחול החריג הקבוע בסעיף 43 לחוק הגרמני לפי סבל התובע מתנאים בהם נשללה חירותו (הלכת קלינובסקי).
חלק מהמבקשים העלו טענות הנוגעות לתנאי חייהם במקומות אליהם גורשו. המשיבה וועדת הערר, לפניהן נפרשה התשתית העובדתית, קבעו כי תנאי חייהם היו קשים, אך אינם עולים כדי "שלילת חירות". השופט אור לא ראה לנכון להתערב במסקנתם זו.
כמו כן, המבקשים טענו כי לאור עליית מדרגתה של חירות התנועה וזכויות יסוד אחרות מכוח חקיקת חוקי היסוד, יש לפרש את המונח "שלילת חירות" ככולל גם מצב של גירוש ללא ליווי חמוש, אך כפוי בהוראת השלטון. לטענתם, הלכת קלינובסקי אינה יכולה לשקף עוד את גישתו העדכנית של בית המשפט הישראלי לחשיבות זכויות היסוד ובכללם הזכות לתנועה.
ועדת הערר בחרה להכריע בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי בפסק דין שטיינפלד, בו נקבע כי לאור "המהפכה החוקתית" שחלה במשפט הישראלי וחקיקת חוקי היסוד, שלילת החירות מתבטאת בשלילת יכולת הבחירה להחליט אם לפעול על-פי צו הגירוש ואם לאו. גירוש כפוי, לדעתה, מעצם היותו כפוי, יש בו משום "שלילת חירות" ולא הגבלתה בלבד.
השופט אור דחה את טענות המבקשים וקבע כי אמנם, על פי כל קנה מידה, אין לגרוע מן הפגיעה הקשה שבעצם הגירוש הכפוי ואין מחלוקת כי זכויותיהם של המבקשים נרמסו. יחד עם זאת, לגופו של עניין קבע השופט אור, כי במצב המשפטי שהתהווה לאחר הסכם לוקסמבורג וחקיקת חוק נכי רדיפות הנאצים, אין מנוס מלקבוע שאין להעניק תגמולים על-פי החוק, במצבים בהם התבצע הגירוש ללא ליווי חמוש.
השופט אור ציין, כי פסיקת בית המשפט העליון, אשר דנה בסוגיה, קבעה כי גירוש בנסיבות אלה, אינו עולה כדי "שלילת חירות" במובן החוק הגרמני, אלא רק כדי הגבלתה של החירות. פרשנות המונח "שלילת חירות", על-רקע לשונו של סעיף 43 לחוק הגרמני, תומכת במסקנה לפיה גירוש ללא ליווי חמוש אינו נכלל בגדר "שלילת חירות" ואף אינו נכנס למסגרת של "חיים בתנאים הדומים למעצר", על-פי סעיף 43(3) לחוק.
המאפיין את "המעצר" הוא הימצאותו של אדם במקום מסויים ללא יכולת לצאת ממנו תוך שהוא נתון לפיקוח, בדרך כלל חמוש, באופן צמוד ושוטף. הביטוי "חיים בתנאים הדומים למעצר" מתייחס, אפוא, למקרים בהם למרות העדר כליאה או מעצר במתחם סגור ומוגדר, עדיין נמצא אדם במצבים בהם מוטל עליו פיקוח חמוש שוטף. השופט אור ציין, כי ישנן נסיבות נוספות בהן יכול שיתקיימו "חיים בתנאים הדומים למעצר", אך לצורך הכרעה בפסק הדין אין הוא נדרש לכך. פרשנות זו, כך לדעת השופט אור, מובילה למסקנה שהמונח "שלילת חירות" אינו כולל מצב של גירוש כפוי ללא ליווי חמוש שוטף וצמוד.
השופט אור הוסיף עוד, כי חוק נכי רדיפות הנאצים כולל בחובו, באמצעות הפניה לחוק הגרמני, מנגנון מיון אשר מטרתו לברור מבין התובעים רק את אלה שהרפובליקה הגרמנית הייתה מזכה אותם בפיצויים אלמלא הסכם לוקסמבורג, ורק להם להעניק תגמולים. מלשון החוק עולה, כי המבקשים לא נכללים במעגל הזכאים לפיצוי על-פי החוק הגרמני.
לדעת השופט אור, פרשנותו זו, העולה מלשון החוק הגרמני ותכליתו הספציפית של חוק נכי רדיפות הנאצים, עולה בקנה אחד גם עם תכליתו הכללית של החוק, כפי שזו נלמדת מערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלית. לפי השופט אור, גם בפסיקה מוקדמת של בית המשפט העליון, אשר דנה בפרשנות החוק הגרמני, בית המשפט היה רגיש לערכים הבסיסיים המונחים ביסוד שיטת המשפט הישראלית, "עליית המדרגה" שחלה בזכויות היסוד כתוצאה מעיגונם בחוקי היסוד, אינה מצדיקה סטייה מהלכת קלינובסקי.
רע"א 1496/02 פרנקו בלה ואח' נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
_______________
עו"ד רן יגנס הינו שותף בכיר במשרד יגנס, טויסטר, בירן ושות'.
