אורי שטרית יכול היה ללכת במסלול לגיטימי בקבלת עבודות פרטיות במקביל לתפקידו כמהנדס העיר ירושלים. במקום זאת, הוא בחר "להטביע רגליו בשלולית רפש כספי השוחד" - לשונו של השופט דוד רוזן, בפרק בפסק הדין במשפט הולילנד הדן בשטרית. "כל הסבריו של הנאשם בבית המשפט היו להג ופטפוט חסר ערך", קובע רוזן.

רוזן פותח באומרו, כי שטרית הודה בקבלת מאות אלפי שקלים מדכנר, הסבריו אינם שווים מאומה ולפיכך יש להרשיעו. רוב הפרק דן בעבודות שלטענת שטרית ביצעו הוא ומשרדו עבור דכנר, ורוזן קובע שכל העבודות הללו לא היו ולא נבראו, אלא שימשו רק ככסות לקבלת השוחד.

קודם לכן עוסק רוזן ב-130,000 שקל שקיבל יורם שטרית, אחיו של אורי, מדכנר והעביר לאורי. יורם טען שהקשר ביניהם נוצר בידי אדם שבשמו לא נקב, הודה שגירסתו נשמעת הזויה ורוזן אומר שההסבר היחיד הוא שאותו אלמוני היה אורי שטרית.

בנוגע לעבודות הפרטיות, אומר רוזן כי שטרית פעל בניגוד גמור להיתר שקיבל מהיועץ המשפטי של העירייה לביצוען בעקבות פטירת אחיו סמי והמשבר הכלכלי אליו נקלע בשל כך. עצם קבלת העבודות מדכנר, כאשר הלה זקוק לשטרית לצורך קידום פרויקט הולילנד, מהווה שוחד - קובע רוזן.

עוד נבדקת טענתו של שטרית, לפיה דכנר שילם לו תמורת בדיקות היתכנות של פרויקטים שלא יצאו לפועל. רוזן מראה, כי אין זה מקובל לגבות תשלום כזה, ובפרט כאשר אדריכל הבית של דכנר, אלישע רובין, ביצע אותן ללא תשלום. גם כאשר בוצעו עבודות בידי משרד שטרית, השכר שנגבה עבורן היה ללא כל יחס להיקפן. עובדות משרדו של שטרית אינן זוכרות עבודות של ממש עבור דכנר, אם בכלל, וזאת בתקופה שהמשרד היה במצוקה קשה ולעבודות כאלו הייתה חשיבות רבה.

עוד מצביע רוזן על כך, שלא נחתם חוזה כלשהו בין דכנר לבין שטרית, ושכל החשבוניות שהוצאו לדכנר נשאו את המילים "ייעוץ מקצועי". היה זה כיתוב חריג, שכמותו לא כתב שטרית בחשבוניות אחרות, ושגם לא הופיע על אלו שהתייחסו לשני פרויקטים אמיתיים שאכן ביצע עבור דכנר. רוזן גם מעיר, שכל החשבוניות היו בסכומים עגולים - מה שלא ייתכן בחישוב אמיתי של שעות עבודה. במשרדו של שטרית גם לא נותרו כל עקבות לעבודות אלו; שטרית טען שהמסמכים בוערו, אך גירסה זו נסתרה בידי עובדי משרדו.

לדברי רוזן, שטרית ידע שאסור לו לקבל עבודות ממי שקשור לפרויקט ענק הנבנה בירושלים, האורות האדומים היו ברורים - אך הוא "הפנה גבו לערכים בסיסיים מוכרים מפני שיקולים כלכליים הנוגעים לכיסו". הגירסה בדבר עבודות היתכנות היא "אריגה נקובה ככברה".

בהמשך דן רוזן בכיסוי חובו של שטרית לבנק הפועלים בידי דכנר, בסכום של למעלה מ-480,000 שקל. שטרית טען שהייתה זו הלוואה, אך רוזן מצביע על כך שלא נחתם הסכם, לא נגבתה ריבית, לא נקבע מועד ההחזרה, וכאשר דכנר הגיע לפת לחם - הוא לא דרש משטרית לפרוע אותה, אלא הסתפק ב"גמילות חסדים" בסך 35,000 שקל. רק כאשר נודע לשטרית שדכנר עומד לפנות למשטרה, הוא ניסה "לפרוע את ההלוואה" כביכול. רוזן גם מציין, כי בין השניים לא שררו יחסי ידידות שיצדיקו הלוואה כזו, אלא יחסים אישיים "שהונעו ממקור שתייה אחד שנקווה בשלולית כספי השוחד".

לבסוף עוסק רוזן בשאלת מודעותו של שטרית לקבלת השוחד. הלה הרגיש בזמן אמת שמעשיו פסולים, אך הוא התגבר על תחושות אלו "נוכח זרם הדמים שהוזרם על-ידי עד המדינה לכיסו בתקופת מצוקתו". מדובר באדם מוכשר ונבון, שהיה ער לכך שאינטרסנטים יבקשו את קרבתו, ואז קיבל מדכנר עבודות אותן והסתיר אפילו ממנהל משרדו שמדובר באחד מגדולי היזמים בירושלים. מה ששטרית הגדיר כ"משהו לא אסתטי" הוא למעשה שוחד, מסיים רוזן.