לפני קרוב לשני עשורים, בשלהי שנת 1994, פגשתי במהלך חופשה באילת קצין מהאו"ם - קולונל בחיל הרגלים של הצבא הקנדי ששירת במסגרת כוח האו"ם בדרום לבנון. הקצין, בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, התגורר בנהריה ופיקד על יחידה קנדית שהייתה מוצבת בדרום לבנון. משהותרו חרצובות לשונו אחרי כמה לגימות בירה, נשרה משיחתו המנומסת עמי "התקינות הפוליטית". הוא סיפר כי זו לו השנה ה-17 שהוא עושה בשירות מבצעי במזרח התיכון, בעיקר בסוריה ובלבנון. נסיונו במהלך שנות שהותו במחוזותינו עתיר אירועים מכוננים, כגון "מבצע ליטני", השתלטות פתח בדרום לבנון, מלחמת של"ג ושליטת צה"ל ברצועת הביטחון. הימים (1994) היו ימי הסכמי שלום. השלום הוותיק יחסית עם מצרים, הסכמי אוסלו בני השנה והסכם השלום עם ירדן שעליו עוד לא יבשה הדיו. בשלב מסוים שאל אותי הקנדי את השאלה הבאה: "מה דעתך על הסכם השלום עם ירדן"? לא היה ברור לי לחלוטין מהן עמדותיו בפוליטיקה האזורית, וכדי לא לשקוע בדיון מיותר, עניתי תשובה דיפלומטית המציינת את יחסי שיתוף הפעולה הבלתי רשמי עם המלך חוסיין, בצד אופטימיות זהירה לגבי הפוטנציאל הטמון דווקא בהסכם השלום עם ירדן. הקנדי גיחך מעט והישיר אלי מבט. "הירדנים מוסלמים, כן?". עניתי בהן. "אז אתם בצרות רציניות", אמר הקולונל ולא יסף.
משפט אולמרט, לחם ונכּבות תוצרת ערב
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
