סגנית נשיאת בית משפט השלום בירושלים, חגית מאק-קלמנוביץ, אסרה (3.7.14) את פרסום מעצרו של
רונאל פישר - בנימוק שייגרם לו נזק רב בשל כך. מאק-קלמנוביץ ממשיכה קו של שופטי שלום, הפוגעים בעקרון פומביות הדיון ובזכות הציבור לדעת - בניגוד למצות המחוקק ולפסיקת בית המשפט העליון.
מאק-קלמנוביץ נימקה כך את החלטתה: "באשר לבקשה להסרת איסור הפרסום, החקירה עדיין בראשיתה. הנזק שייגרם למשיב כתוצאה מהפרסום הוא עצום וברור. אני סבורה שהצורך בפרסום אינו שיקול כנגד נזק זה אשר בשלב כה מוקדם קיימת אפשרות שיתברר שלא היה מוצדק. אומנם קיימות בחומר אינדיקציות המצביעות על אפשרות של אירועים נוספים, ולצורך כך ייתכן שיהיה מקום להסרת איסור הפרסום, אך נראה שבשלב זה יש להעדיף את ההגנה על שמו של המשיב. אציין גם כי נראה לי שצורכי החקירה והרצון למנוע שיבוש, אף הם מביאים לתוצאה של הותרת איסור הפרסום בעינו".
בכך למעשה קבעה מאק-קלמנוביץ, כי דמו של עורך דין סמוק יותר משל כל אזרח אחר - קביעה שאין לה כל עיגון בחוק ובפסיקה, ואין לה כל הצדקה במדינת דמוקרטית ושוויונית. שופטים נוספים נוטים לתת הגנת יתר לעורכי דין, ובכך מתעורר החשש שהם מעניקים העדפות פסולות לשותפיהם למקצוע.
הטיעון של מאק-קלמנוביץ בדבר שיבוש החקירה נאמר כלאחר יד ובשפה רפה, ואף לא היה לו כל בסיס. מח"ש עצמה, שהיא המופקדת על האינטרס של מניעת שיבוש החקירה, ביקשה בדיון להסיר את איסור הפרסום. לכן נראה, שמאק-קלמנוביץ השתמשה בטיעון זה רק כדי לחזק את הנימוק הבלתי-מספק של הגנה על שמו הטוב של פישר.
איסור הפרסום גם היה למעשה בלתי אפקטיבי, שכן דבר מעצרו של פישר והחשדות המיוחסים לו דלפו תוך שעות בודדות וניתן להם פרסום רב ברחבי האינטרנט. בכנס מחוזות לשכת עורכי הדין באילת, דיברו הן עיתונאים והן עורכי דין על הפרשה ביום בו התפוצצה. למרבה האבסורד, חלק מהשמועות היו מרחיקות לכת מעבר לטענות שנדונו בבית המשפט - וכך איסור הפרסום רק הזיק עוד יותר לשמו של פישר, וגרר לקלחת מי ששמותיהם כלל לא היו קשורים אליה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
