כמה משופטי בית המשפט העליון, ובמיוחד
אליקים רובינשטיין, מביעים מדי פעם רגשות ואמפטיה בפסקי דינם. דפנה ברק-ארז מצטרפת אליהם.
"המערערת היא מן הצועקים ואינם נענים, ואף ידנו קצרה מלהושיע לה" - במשפט בלתי שגרתי זה פותחת ברק-ארז (יום א', 9.7.14) החלטה בעניינה של בת-שבע אליה, שהגיעה עד בית המשפט העליון בבקשה לקבלת דיור ציבורי. אליה הוכרה כזכאית לדיור כזה, אך עד כה קיבלה רק סיוע בשכר דירה, ומאז 2007 לא הוצעה לה אפילו דירה אחת שתהיה שלה.
בשנת 2012 נכנסו אליה ובני משפחתה להתגורר בדירה של חברתה, אף היא זכאית לדיור ציבורי. משפינתה זו את הדירה, המשיכה אליה להתגורר בה ללא אישור - עד שמשרד השיכון הורה לפנות אותה. תוך כדי ההליכים היא פונתה מהדירה, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע שהוא לא יכול לכפות על משרד השיכון להעדיף אותה על פני מי שקודם לה בתור.
ברק-ארז כותבת: "במהלך הדיון בפנינו שטחה המערערת את מרי ליבה. סבלם של המערערת ובני משפחתה היה ניכר גם במהלך הדיון. מנגד, הציגו המשיבים את המצב הקשה בכל הנוגע למלאי הדירות ההולך ומידלדל בדיור הציבורי... המשיבים הודו בכך שסיכוייה של המערערת לזכות ולקבל דירה במסגרת הדיור הציבורי הם קלושים, במיוחד כאשר מביאים בחשבון את השינויים הצפויים בהגדרת זכאותה כאשר ילדיה הצעירים יגדלו".
בסיום ההחלטה אומרת ברק-ארז: "זכאותה של המערערת הוכרה, אלא שהיא אינה מגיעה לכלל מימוש, וככל שלא יהיה שינוי במדיניות המשיבים היא אף לא צפויה להגיע לכך (אם כי התקווה לעולם נותרת). מציאות זו שנחשפה בפנינו, ושניתן היה להבין מדברי המשיבים כי אינה ייחודית למערערת, מותירה תחושה קשה.
"עם זאת, הסעד היחיד שביקשה המערערת היה סעד שעניינו העדפה שלה על פני זכאים אחרים, וסעד כזה אינו יכול להינתן לה נוכח העובדה שלא הוצג נימוק משכנע להעניק דווקא לה קדימות ב"תור". אכן, מחסור בדיור לזכאים אינו גזירת גורל, וניתן להעלות על הדעת דרכים שונות להתמודד איתו. אולם, סוגיה זו אינה נמצאת בפנינו. בהינתן המחסור האמור, יש לאפשר לזכאים לממש את זכאותם לדיור ציבורי על-פי קריטריונים ברורים ושוויוניים, שחריגה מהם אינה יכולה להיות מבוססת רק על הכרה במצוקתה של המערערת".
