"86 הרוגים בעזה; ארה"ב מנסה למנוע כניסה קרקעית" - כותרתו הראשית של הארץ (יום ו', 11.7.14). כמה שעות מאוחר יותר מכריז אתרו של העיתון: "שלושה יירוטים בגוש-דן; יותר ממאה הרוגים בעזה".
הבנתם? המוקד איננו מיליוני הישראלים המאוימים, אלא תושבי רצועה עזה. החשוב איננו חייהם של אזרחי ישראל אלא אלו של העזתים. לא הקורבנות מעניינים את הארץ, אלא מי שבחרו במחבלים רצחניים להנהיג אותם וממשיכים לתת להם סיוע ומחסה.
אולי תתפלאו על כך שאני מתרגש מזה. אולי תאמרו: מה יום מיומיים? הרי
עמירה הס ו
גדעון לוי וחבריהם כבר מזמן מזדהים בצורה מוחלטת עם הפלשתינים. אולי תזכירו את הבדיחה הישנה, לפיה הרשות הפלשתינית אסרה להכניס לתחומה את הארץ כי הוא קיצוני מדי. אולי תפנו אותי למאמריו של בן-דרור ימיני, המצביע כמעט מדי שבוע על השקרים וההסתה מבית מדרשו של
עמוס שוקן.
הכל נכון. זה באמת חדשות ישנות. אבל בכל זאת, אנחנו במצב מלחמה. אבל בכל זאת, חשבתי - כנראה בתמימות - שיש איזשהו גבול של בוגדנות שהעיתון הזה לא יעבור. אבל בכל זאת, סברתי - כנראה ללא הצדקה - שיש איזושהי מידה של אמפטיה לאזרחי ישראל (היהודים) שהעיתון הזה כן מסוגל לגלות. אני מודה: טעיתי בענק. אין שום גבול שהעיתון הזה לא יעבור.
אני בעד חופש ביטוי, במיוחד לדעות שאינן זהות לשלי. אני סבור שגם בזמן מלחמה יש מקום להבעת דעות שונות מאלו של השלטון ואפילו מאלו של הרוב. אני נגד שימוש בחופש הביטוי כדי לסייע לאויב במלחמתו בישראל. אני נגד ניצול של הדמוקרטיה כדי לתמוך במי שמטרתו המוצהרת היא לרצוח את כולנו (אגב, כולל את עמוס שוקן ואנשיו; יהודי הוא יהודי, ישראלי הוא ישראלי).
אני מייחל ליום שבו קבוצת הארץ תיעלם מחיינו. אני מקווה שיקום במקומה אמצעי תקשורת שיבטא את עמדותיו של השמאל, כיאה למשטר דמוקרטי, מתוך אחריות ושותפות גורל, ותוך עמידה באתיקה עיתונאית מינימלית של יושרה, אמת, הוגנות ואוביקטיביות - כל מה ש"העיתון לאנשים חושבים" כבר השליך מזמן לפח הזבל. אני מצפה ליום שבו תגיע סוף-סוף פשיטת הרגל הכלכלית של הארץ; פשיטת הרגל המוסרית שלו כבר התחוללה מזמן.
