|
|
ההתנהלות של הפרקליטות נראית כמו נקמנות לשמה במי ש"העזה" לנצח חלק מהמערכת: הנהלת בתי המשפט. תראו אלו משאבים מגויסים כאן - לא כדי להגן על אינטרס ציבורי כלשהו, אלא כדי להגן על המערכת עצמה.
אולי במקום להתמודד עם לורי שם-טוב, תבדוק הפרקליטות את ממצאיו העובדתיים של השופט איתי הרמלין? אולי היא תבחן האם יש הצדקה לאזוק אדם במשך שעות במקום פומבי, במקום לקחת אותו מיד לתחנת המשטרה? ואולי הפרקליטות גם תברר מדוע המשטרה משלמת מדי שנה עשרות מיליוני שקלים על פשלות שלה, והנהלת בתי המשפט לא מוכנה להשלים עם חיוב של 2,200 שקל? ובעברית פשוטה: אולי במקום לריב עם המראה, תפיקו לקחים?
|
|
|
|
הנהלת בתי המשפט הגישה (6.10.14) לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשת רשות ערעור בת 228 עמודים על פסק דין נגדה שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות. הבקשה עצמה כוללת 28 עמודים, ועוד 200 עמודים של מסמכים ומוצגים - והיא נוגעת לפסק דין שהיקפו הכספי 2,200 שקל.
מדובר בפסק דינו של השופט איתי הרמלין, שחייב את המדינה לפצות את שם-טוב ב-1,500 שקל ולשלם לה הוצאות בסך 700 שקל בשל איזוקה הממושך לאחר שנחשדה (שלא בצדק) כאילו היא מקליטה בניגוד לחוק דיון משפטי. הרמלין קבע, כי לא הייתה הצדקה להחזיק את שם-טוב אזוקה בפומבי שעות רבות, אלא היה צורך להעביר אותה מיד לתחנת המשטרה הקרובה.
עצם הגשת הבקשה היא מעשה חריג, ודאי מצד המדינה, שכן בתי המשפט המחוזיים נוהגים שלא להתערב בפסקי הדין של בתי המשפט לתביעות קטנות - בעיקר משום שכל מטרתם של בתי משפט אלו היא לסיים את ההליכים במהירות וביעילות. היקפה של הבקשה גם יקשה על שם-טוב להתמודד לבדה עם הערעור ועשוי לחייב אותה להזדקק לשירותי עורך דין, במיוחד כאשר הנהלת בתי המשפט מיוצגת בידי הפרקליטות - וגם זאת בניגוד לעקרונות היסוד של בתי המשפט לתביעות קטנות, החוסכים את הצורך בייצוג משפטי.
המדינה אומרת בפה מלא, כי היא הגישה בכוונה בקשה כה נרחבת - לדבריה, כדי להוכיח שבית המשפט לתביעות קטנות טעה כאשר דן בתביעה מלכתחילה. בערעורים מקובל לצרף אך ורק את פסק הדין עליו מוגש הערעור, ולא את התיק כולו - המצוי ב"נט המשפט" ומועבר לערכאת הערעור. במקרה זה, נראה שהמדינה צירפה את מלוא התיק מבית המשפט לתביעות קטנות, כולל כתב התביעה וכתב ההגנה, וכן בקשות ותגובות להן שעלו במהלך הדיון.
יצויין, כי אם היה בית המשפט לתביעות קטנות מחליט להעביר את התביעה לבית משפט השלום, הייתה המדינה יכולה ליהנות מייצוג משפטי. בכך היא הייתה זוכה ליתרון בלתי הוגן על שם-טוב, או שהאחרונה הייתה נאלצת לשכור עורך דין בתביעה שעמדה במקור על 5,000 שקל בלבד.
עוד תופעה חריגה בערעור היא העובדה, שאורך הבקשה עצמה יותר מכפול מפסק אליו היא מתייחסת. פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות השתרע על פני 12 עמודים, ובקשת רשות הערעור תופסת כאמור 28 עמודים.
טענה תמוהה בולטת של המדינה היא ש"פסק הדין נשוא בקשה זו מעורר שאלות משפטיות הראויות לבחינת ערכאת ערעור". כידוע, פסקי דין של בתי המשפט לתביעות קטנות אינם מחייבים אפילו שופטים אחרים באותה ערכאה, כך שקשה להבין מדוע המדינה טוענת שבמקרה זה יש צורך בהכרעה של בית המשפט המחוזי בשאלות המשפטיות. המדינה גם מסתכנת בכך שהמחוזי יאמץ את קביעותיו של בית המשפט לתביעות קטנות, ובכך יקבע הלכה שתנחה את בתי משפט השלום. לפיכך עולה תהייה, האם הפרקליטות הביאה בחשבון סיכון זה.
בבקשת רשות הערעור טוענת המדינה, כי בפסק דינו של הרמלין היו שלוש טעויות קשות המצדיקות ערעור: הימנעותו מהלהעביר את התיק לבית משפט השלום, סירובו לאפשר להנהלת בתי המשפט להיות מיוצגת בידי עורך דין והטלת החבות על המדינה בשל איזוקה של שם-טוב. הבקשה הוגשה בידי עו"ד אהרון גל מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי).
