שופטים אינם מתלוננים על עורכי דין המתנהגים באולמותיהם בצורה בלתי תקינה, בין השאר מתוך חשש לתלונות נגד של עורכי הדין לנציבות התלונות על שופטים. כך עולה ממחקר אקדמי ראשון מסוגו, שבדק את יחסם של השופטים להתנהגות עורכי הדין.

את המחקר ערכו חמי בן-נון מהמרכז האקדמי שערי משפט ובועז שנור ואייל כתבן מהמרכז האקדמי למשפט ועסקים, בשיתוף פעולה עם הנהלת בתי המשפט. לשאלון ששלחו החוקרים השיבו 20% מכלל השופטים, בחלוקה דומה בין הערכאות השונות. הממצאים יתפרסמו בכתב העת "המשפט", בעריכתה של ד"ר לימור זר-גוטמן.

תחילה נשאלו השופטים מהי ההפרעה השכיחה ביותר בה הם נתקלים. התשובה הנפוצה ביותר הייתה איחור של עורך דין: למעלה מפעם בשבוע לכל שופט. הרמת קול מצד עורך דין מתרחשת בממצע מעל פעם בחודש; חילופי דברים קשים, שימוש בטלפון הסלולרי, חקירת עדים טרדנית, הגשת כתבי בי דין מסבכים - כל אלו קורים בממוצע בין פעם בחודש לבין כמה פעמים בשנה; איומים או שימוש בלשון בוטה, חקירת עדים פוגענית, הגשת תביעה טרדנית, הגשת כתבי טענות עם קטעים מבישים והתחצפות כלפי בית המשפט מתרחשים בממוצע כמה פעמים בשנה; ואלימות פיזית - רק פעם בשנה ורק אצל עשרה שופטים.

לדברי עורכי המחקר, "בחינת כל נתון בנפרד אינה מעידה על תרבות דיונית לקויה מאוד, אך כאשר מצרפים את הנתונים יחדיו, מתברר כי כל שופט חווה התנהגות בלתי-תרבותית משמעותית של עורך דין יותר מפעמיים בשבוע בממוצע, ונתון זה מחזק את ההשערה בדבר תרבות דיונית קלוקלת".


הוותיקים כבר התרגלו


כמעט שלושה רבעים מהשופטים אומרים, כי הם נתקלים באיחור של עורכי דין לפחות פעם בשבוע. מעל שליש מהשופטים נתקלים באירועים של הרמת קול או שימוש בטלפון הסלולרי לפחות פעם בשבוע. חילופי דברים קשים וחקירת עדים טרדנית קורים אצל רבע מהשופטים עד שליש מהם לפחות פעם בשבוע, ואילו שאר העברות קורות לפחות פעם בשבוע אצל אחוזים נמוכים יחסית מהשופטים.

עוד נמצא, כי ככל ששופטים ותיקים יותר, הם נוטים לדווח על פחות הפרעות כגון איומים או שימוש בלשון בוטה כלפי בעל דין, הרמת קול מצד עורך דין במהלך דיון וחילופי דברים קשים בין עורכי דין. ייתכן שאצל שופטים אלו ההתנהגות נימוסית יותר, אומרים החוקרים, או שהם כבר התרגלו לתופעות אלו. עוד נמצא, כי תופעות בלתי-נורמטיביות הקשורות להגשת כתבי טענות ולחקירת עדים לא-נורמטיבית, וכן לחילופי דברים קשים בין עורכי דין, נפוצות הרבה יותר בתיקים אזרחיים מאשר פליליים.

הסבר אפשרי שהציעו חלק מהשופטים לבעיית ההתנהגויות המכבידות הוא הסבר כללי שנוגע לחלק גדול מאוכלוסיית עורכי הדין: חוסר ידע משפטי ואי- מוכנות לדיון, או במילים אחרות - חוסר מקצועיות. המחקר מצטט חלק מהערות השופטים: "ככל שקטן הידע גדלה האלימות וגדלה החוצפה"; "הרבה יותר מפריע כשעורכי הדין אינם מוכנים לתיק, מאשר כשהם באים בלי מדי משפט או מדברים בחוסר נימוס"; "חוסר הבנה בסיסי של קדם-המשפט בהליך אזרחי יוצר אווירה שלילית של לעומתיות ותחושות קיפוח כביכול"; "חוסר ידע בחקירה".


מסתפקים בהערות


לצד זאת, חלק ניכר אמרו שהבעיות הקשות הן נחלתם של עורכי דין בעייתיים מסוימים. לדברי השופטים, מיעוט זה מקרב עורכי הדין אינו מהסס להשתמש באיומים וברמיזות - בייחוד בפנייה לנציב תלונות הציבור על השופטים. הסבר שלישי שנתנו חלק מהשופטים הוא האמוציות הכרוכות בהליכי פלילים ומשפחה.

האמצעי העיקרי בו משתמשים השופטים אל מול התנהגות בלתי תקינה, הוא הערה לעורך הדין: שליש מהם עושים זאת לפחות פעם בשבוע, ועוד שליש - כמה פעמים בחודש. עם זאת, רוב השופטים לא משתמשים בכלים האחרים העומדים לרשותם: רבע מהם אמרו שמעולם לא הפסיקו את הדיון, למעלה ממחצית לא נזפו בעורך הדין בפסקיהם, שני שלישים לא הטילו הוצאות אישיות ולמעלה מ-75% לא התלוננו ולא זימנו את עורך הדין ללשכתם.

כאשר נשאלו השופטים מדוע נמנעו מלנקוט באמצעים, אמרו עשרה מהם שמדובר בחשש מפני הגשת תלונות נגדם מצד עורכי הדין. לדברי החוקרים, "ניכר כי קבוצה זו של שופטים חשה מצוקה אמיתית. כך או כך, תוצאתה של תפיסה זו אף היא בהימנעות מפעולה, ולכל היותר במתן הערה לעורכי הדין". לצד זאת הם מציינים, כי מיעוט השופטים שהזכירו סיבה זו, מחייב להתייחס בזהירות לממצאים העולים ממנה.


טוענים להעדר גיבוי


עוד נמצא במחקר, כי רק 20.6% מהשופטים חושבים שהטיפול של לשכת עורכי הדין בתלונות השופטים מהווה גורם מרתיע ויעיל, ואחוז זהה של שופטים חושב שהלשכה מתייחסת ברצינות הראויה לתלונות שופטים. לעומת זאת, 40.5% מהשופטים חושבים שהטיפול של הלשכה בתלונות השופטים אינו מהווה גורם מרתיע ויעיל, ו-37.4% חושבים שהלשכה אינה מתייחסת ברצינות לתלונות אלה.

"ממצאים אלה יציבים בין כל קבוצות השופטים בלי תלות בגורמים אישיים או מוסדיים", מודגש במחקר. "ממצאים אלו אומרים דרשני: רוב השופטים אינו מאמין, כי לשכת עורכי הדין היא המענה ההולם להתנהגות קלוקלת של עורכי הדין. נדמה כי אין לשופטים אמון במנגנון התלונה המשמעתית של לשכת עורכי הדין, דבר אשר מדגיש את היותם של השופטים במיצר - בין לשכת עורכי הדין שבעיניהם אינה עושה מספיק ובין הנהלת בתי המשפט והנציבות ודרך טיפולן בתלונות ובתלונות ההדדיות.

"בהקשר זה מעניינת התייחסותה של אותה קבוצת שופטים במיצר, החוששים לנקוט פעולה, בעיקר במקרי הקיצון של עורכי דין המהלכים אימים על בית המשפט. הביטוי החוזר על עצמו בדברי רבים מהשופטים בקבוצה זו הוא 'חוסר גיבוי' מצד הנהלת בית המשפט (אשר פועלת כמסננת לתלונות נגד עורכי דין) והנציבות.

"את התמונה משלימה התייחסות של מקצת השופטים לעובדה שלשכת עורכי הדין אינה מטפלת ממש בתלונות השופטים נגד עורכי הדין. יש מי שהזכיר בכנות שהלשכה שותפה גם בהליך בחירת השופטים - גורם נוסף המביא שופטים להימנע ממחלוקות עם עורכי דין".