בג"ץ מאשר (יום ד', 15.4.15) את רוב סעיפי חוק החרם, ומבטל אחד מהם. פסק הדין ניתן בהרכב מורחב בן תשעה שופטים בראשותו של הנשיא בדימוס,
אשר גרוניס, שזהו פסק הדין האחרון עליו הוא חותם במלאת שלושה חודשים לפרישתו.
חוק החרם - ובשמו הרשמי: חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם - נכנס לתוקפו ביולי 2011. הוא קובע, כי קריאה לחרם על ישראל או על מוסד הפועל בה, כאשר יש סיכוי סביר שהיא תיענה, מהווה עוולה אזרחית. בית המשפט יכול לחייב את הקורא לחרם לא רק בפיצוי ישיר על הנזקים שגרם, אלא גם בפיצוי לדוגמה שאינו מוגבל בסכום.
עוד קובע החוק, כי שרי האוצר והמשפטים יכולים למנוע מהקורא לחרם שורה של הטבות כספיות ממלכתיות: הכרה בו כמלכ"ר לצורכי מס, קבלת תמיכה מתקציב המדינה, קבלת ערבות מן המדינה וקבלת סיוע לפי חוק עידוד השקעות הון ולפי החוק לעידוד מו"פ בתעשיה.
השופטים קבעו פה אחד, כי הסעיפים בנוגע למניעת תמיכות ממשלתיות הם חוקתיים. עוד הוחלט פה אחד לבטל את הסעיף המתיר לבית המשפט להטיל פיצויים ללא הוכחת נזק על מי שקריאתו לחרם התממשה בפועל. ברוב דעות הוחלט גם לאשר את הסעיף המגדיר את העוולה הנזיקית מכוחה ניתן להגיש תביעות לפי החוק.
לצמצם במקצת את חופש הביטוי
בחוות הדעת המובילה אומר השופט
חנן מלצר, כי החוק אכן פוגע ב
חופש הביטוי - אך פגיעה זו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד
כבוד האדם וחרותו. לדברי מלצר, עצם הקריאה לחרם מהווה פגיעה בחופש הביטוי, שכן הן מבקשות לכפות דעה באמצעי לחץ ואיום - ובמקרה כזה ניתן לצמצם במקצת את אותו חופש ביטוי. הוא מוסיף, כי החוק מקדם גם ערכים של שוויון ואיסור הפליה (נגד המדינה), ומעיר שמי שקוראים לחרם על ישראל - אינם יכולים במקביל לצפות לסיוע ממנה.
בפנותו לסעיפי החוק קובע מלצר, כי ההגבלה על התמיכה הממשלתית היא מידתית, בעוד קביעת פיצויים עונשיים בלתי מוגבלים איננה כזו. לדבריו, "מקום בו נדרש לבצע איזון עדין כדי לפגוע
באופן מינימלי בזכות היסוד של חופש הביטוי, ולהימנע ככל הניתן מעבר לנדרש מליצור 'אפקט מצנן' לביטויים פוליטיים ולדיון חברתי ער – אין להשתמש בכלים חריגים למשפט האזרחי, ולסטות מדרישת הנזק הקלאסית, שהיא בדרך כלל תנאי לחיוב אזרחי ואחת ההצדקות העיקריות – בתורת המשפט – לאישור התערבות המדינה בחיי הפרט".
חלקי פסק הדין שניתנו פה אחד היו גם על דעתם של גרוניס, הנשיאה
מרים נאור, המשנה לנשיאה
אליקים רובינשטיין והשופטים
סלים ג'ובראן,
יצחק עמית,
יורם דנציגר,
עוזי פוגלמן ו
ניל הנדל. דעת הרוב לגבי סעיף ההגדרות ניתנה בידי גרוניס, נאור, רובינשטיין, מלצר ועמית.
"כמו לתת אלה למי שמכה אותך"
דנציגר אומר, כי קריאה לחרם היא שימוש לגיטימי בחופש הביטוי, ולכן החוק פוגע במרכיב הגרעיני של חופש זה, ובצורה חמורה במיוחד בחופש הביטוי הפוליטי. לכן מציע דנציגר דרך פרשנית שתאפשר ליישם את החוק: לא כל החרמה של מוסד או של אזור ה"שייכים" באופן פיזי למדינה תיכנס להגדרה שבחוק, אלא רק החרמה של מוסד או של אזור בשל החרמתה של המדינה כולה. עם זאת, מאחר שדעתו זו לא התקבלה, הצטרף דנציגר לעמיתיו בנוגע לסעיפים שאושרו ולזה שבוטל.
לדעת הנדל, האפשרות להגיש תביעת נזיקין נגד מי שקורא לחרם אינה חוקתית, ולכן יש לבטל אותה במלואה - ולא רק את הפיצוי ללא הוכחת נזק. הוא מזהיר, כי "הפרטת" האפשרות להגן על האינטרס הציבורי והפקדתה בידי היחיד עלולה ליצור אפקט מצנן משמעותי כנגד חופש הביטוי הפוליטי. תביעות רבות יהפכו למכשיר ניגוח פוליטי, שיופעל בין כותלי בית המשפט, במטרה ליצור מציאות חדשה וקשה. את הסעיף המאפשר למנוע הטבות של המדינה ממליץ הנדל להפעיל רק לאחר קביעת תקנות או נהלים כדי למנוע הפעלה שרירותית שלו.
רובינשטיין מצטרף לעמדתו של מלצר בנוגע לטיבה הפסול של הקריאה לחרם, ומוסיף שקריאה כזו מוציאה את הקורא למגרש הציבורי - שם ניתן להטיל עליו מגבלות רחבות יותר מאשר במקרה של חרם פרטי. לגבי מניעת ההטבות אומר רובינשטיין: "צריכה מדינה להיות שוטה שבעולם לאפשר הטבות מכספיה לגורמים פרטיים או להתקשר עם גורמים פרטיים, הקוראים להחרים יחידים או חברות אך מחמת זיקתם למדינה, מוסד ממוסדותיה או איזורים שבשליטתה; דומה הדבר לאדם הבא להכות אדם אחר, והאחרון מצייד אותו באלה כדי שיוכל להלום בו בעוצמה יתרה".
נאור: לבחון בעתיד את ההסדרים
החוק עומד בקושי רב במבחן המידתיות - סבור עמית, אם כי הוא מוסיף: "קריאה פומבית להטיל חרם שניוני על אדם רק בשל זיקתו
למדינת ישראל, פוגעת בגרעין הקשה של כבוד האדם, בשל השימוש בו כאמצעי להשגת מטרה פוליטית על לא עוול בכפו, וככזו אינה נמנית על סוג הביטויים המצדיקים את ההגנה החזקה ביותר של חופש הביטוי".
פוגלמן הסכים עם דנציגר באומרו, שהחוק פוגע בצורה קשה בחופש הביטוי, ואת הפתרון הוא מצא בהצעתו למחוק מהחוק את האיסור לקרוא לחרם על "אזור הנמצא בשליטתה" של ישראל. עוד הוא מציע פרשנות לפיה החוק יחול רק על ביטוי ביקורתי ביחס לעצם הקיום של מדינת ישראל, ולא על ביטוי מעורב המהווה ביקורת על מדיניותה של ישראל.
נאור אומרת, כי ישראל מוצאת עצמה במגננה מפני חרמות בזירה הבינלאומית, ונסיונה להתגונן מפני הנזקים השונים העלולים
להיגרם כתוצאה מכך הוא לתכלית ראויה. לדעתה, ההגנה הניתנת גם לאזור מסוים במדינה (קרי: יהודה ושומרון) נמצאת במתחם שיקול דעתו של המחוקק. בעתיד ניתן יהיה לתקוף את ההסדרים שייקבעו ליישום מניעת הטבות המדינה, כאשר המניעה עצמה היא מידתית - מוסיפה נאור.
העתירות הוגשו בידי שורה של ארגונים ואישים, אשר יוצגו בידי עוה"ד גבי לסקי, נרי רמתי, עדי ברקאי, איריס ירון-אונגר, אוסאמאה סעדי, עאמר יאסין, חסן ג'בארין, סאוסן זהר ודן יקיר. את המדינה ייצגו עוה"ד יוכי גנסין, אורי קידר ואבישי קראוס, ואת הכנסת - עוה"ד ו
איל ינון וגור בליי. את הפורום המשפטי למען ישראל ייצגו עוה"ד אבי הר-זהב, יפעה סגל ותומר מאיר ישראל.