החלטתו של נשיא צרפת, ז'אק שיראק, לתמוך בחקיקת חוק שיאסור ענידת "סמלים דתיים" - רעלה, כיפה וצלבים גדולים - בבתי הספר הממלכתיים, מעוררת ויכוח עז בעולם המוסלמי ובצרפת, שבה חיים כחמישה מליון מוסלמים. כך עולה מניתוח מכון ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.
בנאום שנשא ב-17 בדצמבר 2003, קרא שיראק לפרלמנט להעביר את החוק לקראת שנת הלימודים החדשה שתיפתח בספטמבר 2004. שיראק ציין כי ענידת סמלים דתיים תפגע בהפרדת הדת מהמדינה ותגרום להחרפת המתחים בין הקבוצות השונות בצרפת, אך הבהיר כי לתלמידים יהיה מותר לענוד סמלים צנועים כגון - חצי סהר מוסלמי, צלב או מגן דוד קטנים.
בסוף דצמבר 2003 נפגש שר הפנים הצרפתי, ניקולה סרקוזי, עם שיח' אל-אזהר, מוחמד סייד טנטאווי, ושמע ממנו חוות דעת הלכתית המתירה את הסרת כיסוי הראש של המוסלמיות בצרפת - החג'אב. טנטאווי הכריז כי "זכותה של צרפת להוציא חוק האוסר לעטות רעלה כל עוד צרפת אינה מדינה מוסלמית, ועל הנשים המוסלמיות לציית לחוקי המדינה שבה הן חיות."
טנטאווי הסביר כי "עטיית רעלה היא חובה דתית עבור האשה המוסלמית", אך יצר הבחנה בין חובת קיומה במדינה מוסלמית לעומת חובת קיומה במדינה שאינה מוסלמית. לדבריו, "אם נבצר מאשה מוסלמית לעטות רעלה, אללה יבוא עמה חשבון על כך, ולכן שום מוסלמי - שליט או נשלט - אינו יכול להתנגד לכך כשם שאנו לא נתיר לאחרים להתערב בענייננו כמדינה מוסלמית...
"אם האשה חיה במדינה לא מוסלמית כצרפת שהאחראים בה רוצים לחוקק חוקים המתנגדים לרעלה - זו זכותם. אינני יכול להתנגד לזכות זו כמוסלמי משום שהם אינם מוסלמים. במקרה כזה, כאשר אשה מוסלמית נענית לחוקי מדינה לא מוסלמית, מבחינת החוק הדתי המוסלמי היא במעמד אדם שנאלץ [לעשות מעשה אסור]".
"כשיח' אל-אזהר", הוסיף טנטאווי, "כשם שאינני מתיר ללא מוסלמי להתערב בעניינינו, חובתי שלא לאפשר לעצמי להתערב בענייני מדינה לא מוסלמית. אל לנו להתנגד כאשר צרפת מוציאה חוק שכזה כפי שלאיש אין זכות להתנגד למצרים, אם היתה מוציאה חוק האוסר על תלמידות להיכנס לבתי ספר ללא רעלה. זכותה של כל מדינה לפרסם חוקים המתאימים לה".
הצהרותיו של טנטאווי זכו לתמיכתו של הנשיא מובארק שטען כי הסוגיה היא "עניין פנימי צרפתי מהמעלה הראשונה ומצרים אינה יכולה לדחוק עצמה בכוח לתוכו".
מנגד עוררו דבריו זעם רב בחוגים איסלמיים. נציגים בפרלמנט המצרי, הקשורים עם תנועת "האחים המוסלמים", דרשו להדיחו מתפקידו. נשיא איראן לשעבר, האשמי רפסנג'אני, טען כי ההחלטה מהווה "זלזול רב בעולם האיסלמי וכי צרפת נכנסה להרפתקה שהיא עתידה להיכשל בה". המנהיג העיראקי השיעי, מקתדא אל-סדר, קרא למוסלמים להחרים סחורה צרפתית.
השיח' השיעי הבכיר בלבנון מוחמד חוסין פדלאללה דרש משיח' אל-אזהר להתנצל בפני המוסלמים על שפגע בהם ובאיסלם. לדבריו, "בהצהרתו של שיח' אל-אזהר הוא כביכול אומר לכל המדינות הלא מוסלמיות ואף למדינות המוסלמיות שאינן דבקות באיסלם: 'צרו למוסלמים תנאים של כפייה כדי לתת להם צידוק לוותר על מחויבויותיהם הדתיות'. הוא כביכול אומר למוסלמים בצרפת ובעולם: 'אין לכם זכות להתנגד [לחוק] אפילו ברמה של דיאלוג אובייקטיבי ורציונלי עם צרפת ומדינות אחרות, אין לכם זכות לדבר על החובות הדתיות של האיסלם. עליכם לציית לחוק המשפטי אפילו אם הוא ימנע מכם להתפלל במסגד או לצום ברמדאן'".
גם בקרב חכמי הדת של אל-אזהר נתגלעו חילוקי דעות קשים ביחס לדברים. יש שהביעו תמיכה בחוות דעתו של טנטאווי, אך רבים טענו כי הצהרותיו משקפות את דעתו האישית ולא את עמדת המוסד.
עטיית רעלה - חובה דתית או אמירה חברתית ופוליטית?
בהתייחסם להצעת החוק הצרפתית יוצאים אנשי דת מוסלמים מאותה נקודת מוצא ממנה יוצא גם השיח' טנטאווי, לאמור - עטיית הרעלה היא חובה דתית שהאל הטיל על האישה המוסלמית.
בגילוי דעת של המועצה האירופאית למתן חוות דעת הלכתיות ולמחקר, שבראשה עומד השיח' ד"ר יוסף אל-קרדאווי, הנחשב למורה ההלכה של חוגים וארגונים איסלמיסטיים, נטען כי חובת ההתעטפות ברעלה נקבעה במקורות התיאולוגיים החשובים של המוסלמים - הקוראן, הסונה והקונצנזוס של חכמי הדת.
ואולם, אנשי רוח ואינטלקטואלים שונים ברחבי העולם המוסלמי חולקים על תפיסה זו לפיה הרעלה היא חלק בלתי נפרד מן האיסלם וטוענים כי המצדדים בה "אינם מסתמכים על הוכחה דתית ברורה ומשכנעת".
העיתונאי האיראני, אמיר טאהרי, למשל, ביטל את ההנחה כי חובת הרעלה היא מן הקוראן מכל וכל. לדבריו, "לרעלה אין שום קשר לאיסלם כדת. היא לא נקבעה בשום מקום בקוראן או במסורות המיוחסות לנביא...".
גם הסופר והמשורר הסורי המפורסם עלי אחמד סעיד, הידוע בכינוי אדוניס, פרסם מאמר נגד הרעלה תחת הכותרת "כיסוי ראש או כיסוי השכל?" לדבריו, כל הדעות הכופות על האשה המוסלמית עטיית רעלה אינן אלא פרשנויות ולכן מחייבות רק את האוחזים בהן.
במאמרו מרחיק אדוניס לכת הרבה מעבר להצעת החוק הצרפתית וטוען כי בכל מקום ציבורי יש להימנע מסמלים דתיים מבדילים. לדבריו, "המסגד בלבד הוא המקום שבו המוסלמי נבדל [מהאחרים] ומביע את זהותו הדתית במערב (ומן הראוי שכך יהיה גם במדינות ערב)".
הרעלה - סמל דתי או מצווה אלוהית?
החקיקה הצרפתית מבקשת למנוע שימוש ב"סמלים דתיים" בבתי הספר הממלכתיים. ואולם, אנשי דת מוסלמים חולקים על ההנחה כי הרעלה היא סמל וטוענים כי היא חובה דתית.
המועצה האירופאית למתן חוות דעת הלכתיות ולמחקר הסבירה מדוע אין לראות ברעלה סמל דתי: "סמל הוא רק ציון והכרזה, כמו מגן דוד או כיפה אצל היהודים או הצלב שעונד הנוצרי. לרעלה, לעומת זאת, יש תפקיד ידוע והוא להסוות [את הגוף] ולהביע צניעות..."
ד"ר עלי ג'ומעה המופתי של מצרים וחבר המכון למחקרים איסלמיים באל-אזהר הסכים כי "אין ויכוח שהרעלה היא חובה דתית איסלמית, שכן היא ממלאת תפקיד שנקבע בקוראן ובסונה" וטען: "ההוכחה הגדולה ביותר לצרפת כי הרעלה אינה סמל היא שנשים מוסלמיות עוטות רעלה במדינות מוסלמיות."
הגנה על הרעלה - התערבות בענייני הפנים של צרפת או עניין איסלמי לגיטימי?
דבריו של שיח' אל-אזהר לפיהם החוק המתגבש הוא עניין פנימי וזכותה של צרפת כמדינה ריבונית לא מוסלמית לחוקקו התקבלו בהסתייגות רבה בעולם המוסלמי.
ד"ר עלי ג'ומעה אמר: "אנו תומכים בדבריו של שיח' אל-אזהר שאין להתערב בענייני צרפת כמדינה לא מוסלמית, אך עלינו לייעץ לאחינו הצרפתים ולומר שהרעלה היא חוק דתי מחייב וחלק מזהות האיסלם... עלינו להדגיש כי ההחלטה של צרפת היא בבחינת אי קבלתנו על ידי האחר ולקרוא לכל אוהבי הדמוקרטיה והעקרונות של המהפכה הצרפתית ליישמם ביחס לכולם, כולל המוסלמים. עלינו לומר לצרפת כי הבעיה אינה הרעלה אלא מי שמתבונן ברעלה [ומסתייג ממנה]..."
גם בגילוי הדעת של המועצה האירופאית למתן חוות דעת הלכתיות ולמחקר יש התייחסות לדבריו של שיח' אל-אזהר בדבר זכותה של צרפת כמדינה ריבונית לחוקק חוקים והוראות המתאימים לה. בגילוי הדעת נאמר: "אילוץ האישה המוסלמית להסיר את הרעלה, המבטאת את מצפונה הדתי ואת בחירתה החופשית, הוא אחד מסוגי הרדיפה הקשים ביותר של האשה, אשר אינו עולה בקנה אחד עם הערכים הצרפתיים הקוראים לשמור על כבוד האשה ועל חירותה האישית, האנושית והדתית."
המועצה הוסיפה והבהירה כי הרעלה אינה פוגעת בעקרונות החילוניות הצרפתית: "כפי שידוע לכל, החילוניות הליבראלית אינה מתנגדת ואינה תומכת בדת. עמדתה כלפי הדת ניטראלית. כפי שאיש לא מונע מאשה ללבוש מיני, מיקרו [מיני] או בגדים דומים, כך לא ראוי למנוע מאשה לעטות רעלה, אלא אם כן התרבות המערבית פועלת על פי קנה מידה כפול ומדברת בלשון כפולה. רק החילוניות האתיאיסטית נלחמת בדת באופן כללי ורואה בכל דת שהיא אופיום להמונים...
אנו דורשים מצרפת המתפארת בכך שהיא אם החירויות, לכבד את אמונות המוסלמים ותחושותיהם ברחבי העולם ולקבל את הגיוון התרבותי והדתי בחברה הצרפתית, כפי שעשתה התרבות האיסלמית שהכילה בקרבה דתות שונות, תרבויות שונות וגזעים שונים וכולם נטלו חלק [בחברה]...",
הדרכים להתנגד להצעת החוק:
השיח' יוסף אל-קרדאווי, הביע התמרמרות רבה מעמדת ממשלת צרפת ביחס לרעלה וקרא למוסלמים - יחידים, אגודות ומוסדות, להפנות מכתבים לנשיא שיראק ולהביע את צערם על עמדתו. קרדאווי עצמו כתב לשיראק בעשרים וארבעה בדצמבר 2003 וקרא לו לחזור בו מתמיכתו בחוק. הוא ציין כי איסור עטיית הרעלה בצרפת עשוי "להזין את הקיצוניות" ואיים כי יגיש תביעה משפטית, אם צרפת תיישם את החלטתה ותמנע בפועל עטיית רעלה, משום שהחוק "עומד בסתירה לחוקה הצרפתית".
המועצה האירופאית למתן חוות דעת הלכתיות ולמחקר הציעה למוסלמים בצרפת "לדרוש את זכויותיהם הלגיטימיות ולהתנגד לחוק עושק זה באמצעים של שלום ובאמצעים חוקיים, הן בדיבור והן במעשה, במסגרת הדמוקרטיה ובדרך תרבותית." כמו כן, קראה המועצה לאחראים בצרפת "לבחון מחדש את הצעת החוק בצורה שעולה בקנה אחד עם מטרות האחדות הלאומית, הביטחון החברתי, שיתוף הפעולה והליכוד בין המגזרים השונים של החברה הצרפתית בעידן הדיאלוג בין התרבויות ולא המלחמה ביניהן".
דרך איסלמית מקורית להתנגד לחוק הוצעה על ידי קבוצה של נותני חוות דעת הלכתיות, אשר גרסו כי יש להשתמש בתחבולות כדי לעקוף את החוק. לשיטתם, "אם מערכת המשפט והגורמים המגינים על חירויות האדם לא יבואו לקראת האשה המוסלמית, היא יכולה לנקוט בתכסיסים וללבוש כל דבר שיסתיר את ערוותה (קרי: כל הגוף למעט הפנים וכפות הידיים). היא יכולה ללבוש בגדי נזירות או לחבוש כיסוי ראש וצוואר וללבוש בגד ארוך המכסה את שאר הגוף ואינו מפנה כלפיה מבטים, שהרי העיקר הוא ההתכסות ולא השם [של הלבוש]. ללבוש האישה אין רק צורה אחת, כל דבר המכסה את הערווה והתכונות [של לבוש ראוי מבחינה הלכתית] מושגות באמצעותו הוא לבוש מותר מבחינת החוק הדתי...".
מקור: ממר"י - המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון www.memri.org.il
