דוד לוי, סגן ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר, נשא דברים (יום ג', 28.11.17) באירוע מיוחד, שהתקיים במרכז הבינתחומי הרצליה לציון 40 שנה לביקור סאדאת בישראל. לוי היה הדובר המרכזי לצדו של שגריר מצריים בישראל, חאזם חייראת'. את האירוע אירח המכון למדיניות ואסטרטגיה בבינתחומי, בראשותו של האלוף (מיל) עמוס גלעד.
"יש לנו חוב כלפי שני אנשים, מנהיגים דגולים, אמיצי לב, שבלעדיהם בטח שלא היינו מתכנסים היום ומציינים ארבעים שנה לאירוע הגדול, אשר יצר מציאות אחרת, שבה נחסכו חייהם של רבים משני הצדדים", אמר לוי. "גם אם חלפו 40 שנה מאז עדיין ניצבת לנגד עינינו התמונה - אלה שהיו בשדה התעופה והייתי אחד מהם, וכל אלה שעקבו במרקעי הטלוויזיה אחרי האירוע הגדול החשוב וההיסטורי הזה - התמונה של נשיא מצרים הניצב על כבש המטוס ומנופף לנו בידו לשלום. זה נראה סוריאליסטי, לכולנו. כי הרי ידוע שהיו ספקנים שהטילו ספק אם הדבר יקום ויהיה, אחרים שחששו, אבל כולנו היינו מאוחדים בתחושה: זה חלום שלו פיללנו וזו התגשמותו של אותו חלום".
"איני רוצה להרחיב על משמעותו של השלום. יושבים כאן אנשים אשר יכולים לנתח מזוויות שונות את המשמעות של השלום הזה, תרומתו משמעותו. אני רוצה רק להתעכב על מה שחוו אותם שני מנהיגים. אני יכול לדבר על אחד, שהייתי קרוב אליו מאוד ואין לי ספק שמה שראיתי אצל האחד, השני גם חווה: התלבטות, התחבטות, שאין קשה ממנה. שניהם ידעו לקרוא את המפה, את המצב שבו שני עמיהם היו נתונים. מה המשמעויות, הסיכויים, הסיכונים וההשלכות, ואם יעשו את הצעד הזה, איך הם יעמדו מול תומכיהם וחבריהם, בדרך שבה שניהם מטיפים לעמדות הפוכות מאלה שאתמול שלום הטיפו להם. לפוליטיקאי, מדינאי, זו התחבטות שאין קשה ממנה. זה לא רק קשיים מחוץ, אלא קשיים נוראיים מבית. מעשה שדרש הימור גדול וכפי שראינו להימור הזה היה מחיר כבד מאוד. כבד במצרים ונורא בישראל. נשיא מצרים נרצח. ראש ממשלה שבא אחרי האירוע הזה אף הוא נרצח. לדאבוננו. זה על-ידי בן עמו וזה על-ידי בן עמנו. מחיר על שירות, על הקרבה, שנועדה להביא לעמם שלום. דרשו טוב לעמם. זה היה המחיר הנורא והאיום שאנחנו לא נשכח, לא שוכחים ולא יישכח בתולדות עמנו ולבטח גם אצל בני בריתנו".
"ראיתי את
מנחם בגין כאשר ביקש להעביר במרכז הליכוד את הסכם השלום במצרים. הוא לא היה יכול. ההתקפה הייתה נוראה, מחבריו הכי קרובים, הוותיקים, אנשים שאיתם הלך מראשית דרכו הפוליטית, ושראו בצעדו נטישה. והרבה יותר חמור מזה. לא יכול היה לעמוד מול ההתקפות והשתמשו גם במונחים שלו כדי לפגוע בו. באותם הימים הייתי תומך נלהב, שלם עם עצמי, בצעד הזה. אם חלילה היה נמשך המצב שקדם לאירוע הזה, מי יודע מה היה יכול להיות מספר הצעירים שחלומם ימות - משני הצדדים. גם במישור הכלכלי. ודאי שגם במצרים עשה מי שעשה את החשבון, הכלכלי והחברתי, אם אפשר להמשיך באותה דרך".
"אני זוכר שמתוקף תפקידי הוטל עליי לשכנע את המתיישבים בישובים בסיני להסכים להתפנות מרצון. אני זוכר את ההפגנות ואת הצמיגים הבוערים. אני זוכר שנכנסתי כמי שמביא לא בשורת איוב, אלא בשורה של הכחדה, והלכתי בראש מורם ואמרתי: זה המחיר. וגרמתי לכך שתבוא משלחת מהם להיפגש עם רה"מ מנחם בגין. היו הם, אני וראש הממשלה בלילה בביתו. מי שלא ראה מפגש כזה לא יכול להבין מה זה כאב. כאב של אדם שהאמין בכל נימי נפשו והטיף לאחרים על ההישארות על הישובים, ובמפגש הזה, פנים אל פנים, אמר שהוא היה צריך לעשות קריעה, מנהג של אבל אם לא דין ביהדות, עד שהם התחילו לנחם אותו. כי זה כורח, אין דרך אחרת. הייתי עד למעמד הכאוב והנורא הזה ואז הבנתי מה עובר על האיש הזה. זה לא רק צעד אמית ודורש מנהיגות אלא גם מה עובר עליו כאדם, בבדידותו".
"יש כאלה שנגד, יש כאלה שממתינים לראות לאן נושבת הרוח, ואלה שתומכים, גם הם מהססים: "איך ייראו ומה המחיר שישלמו". כי כך זה במציאות של קבלת הכרעות. אבל אני חוזר ואומר: על כולנו לזכור, ובעצם אזכורו של החוב שכולנו חבים לשני המנהיגים האלה, אולי אנחנו מקימים מעט מן החוב הזה. והיום, 40 שנה לאחר השלום הגדול הזה, היינו רוצים שיהיה באמת חם, כי שתי המדינות, שני העמים, לא הפיקו עדיין את הפירות שהשלום הזה יכול להניב. הסיבות רבות, חלקן פסיכולוגיות, או רתיעה של דעות קדומות, מחויבות של מצרים לא לתועלת שלה, אלא בעשיית חשבון של אחרים".
"כמי שתרם איזושהי תרומה קטונה בתחום הזה וביחסים בין שתי המדינות. באמת היו לי יחסים טובים מאוד עם הממשל המצרי, תחת שלוש ממשלות שבהן כיהנתי כשר החוץ, ואני יכול לומר שאנחנו נמצאים בצומת היסטורית שמחייבת שמנהיגים כן יראו את האזור, את העתיד, את המשותף, ויעשו את הצעדים האמיצים המתחייבים, כמו אנואר סאדאת ומנחם בגין, על-מנת להקים סכר חזק, אל מול צונאמי שמאיים על כל יציבות על החיים והעתיד של האזור הזה. הציר של הכוחות האלה הוא מצרים ישראל וסעודיה, ויש עוד אחרים".
"העת היא לא לחשוב איך להחזיק מעמד, אלא איך ליזום. הסכנות לא סובלות ואקום של שב ואל תעשה. כדי לתאר סכנות לא צריך להיות מדינאי, מספיק להיות כתב - בלי לפגוע חס וחלילה בכתבים. להיות מדינאי זה לחפש חרף הסכנות מהי הדרך אשר תוציא את האזור הזה על תושביו מן הסכנות. זה מה שדרוש היום. וגם מצרים צריכה, לעניות דעתי וכעצה ידידותית, נטולת אינטרס זולת האינטרס המשותף, לומר לפלשתינים די עם המשחקים. אתם יודעים את עמדת ישראל יודעת את עמדתכם. אין הסכמה, בלי להסיר כל תנאי מקדים ולשבת עד שייצא עשן לבן. זה מה שצריך כעת משני הצדדים ורק מצרים מסוגלת לעשות זאת. היא הכוח שיוכל להוכיח שמשיכת המצב מביאה גם למשיכת סכנות על כולם. והרי בסיכום אפשר להוכיח שלא משיגים כלום. הזמן מבחינתם חולף ומתמשך. סכנות מתקרבות ולהם בעצם לא נותר שום דבר וגם לא יוותר דבר".
"לנו יש בעיה ומשום כך היא עדינה מבחינת יחסנו עם מצרים. מצרים מטבע הדברים לא יכולה להיות אוביקטיבית ומבחינתנו היא גם לא יכולה להיות ניטרלית ולכן המאמץ שלה יהיה להפגיש את שני הצדדים, פנים אל פנים, ושהם ידונו. ויידעו שני הצדדים שבהם בעצם תלוי גם גורלו של האזור כולו. אני תקווה שכך ייעשה".
