איום של אדם להתאבד, המושמע באוזניו של אדם אחר, אינו מהווה איום על השומע ולכן אין בו כדי להרשיע את המאיים בעבירה פלילית של איומים. כך קובעת לראשונה (יום ד', 17.1.18) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.

בית המשפט העליון זיכה - בגלגול שלישי נדיר - את זלפה צוברי-בר מאשמת ניסיון לאיים על שופטת בבית משפט השלום בראשון לציון שחייבה אותה לשלם 30,000 שקל בתביעה קטנה במסגרת סכסוך שכנים. צוברי-בר שלחה לשופטת בשנת 2011 מכתב (אשר יורט בידי משמר בתי המשפט ולא נמסר לה) בו נאמר:

"אני יושבת בחדרך בפעם האחרונה ורוצה שתסתכלי לי בעיניים כדי שהמבט מלא כאב סבל וייסורים ילוו אותך בכל מקום ובכל זמן ויהא צל מלווה של חייך, וירדוף אותך בחלומותייך. את, אישה של צדק חוק ומשפט אבל רוצחת נשמות חפות מפשע בלהב פסיקה, בדם קר ובקור רוח מקפיא... אני נאלצת ללכת בדרכו של שופט בן עטר כמוצא אחרון. אני מקווה כי אחרי מותי תשני את פסק הדין". הדברים נכתבו זמן קצר לאחר התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר, ומכאן איום ההתאבדות שהיה גלום בהם.

בית משפט השלום בתל אביב הציע לפרקליטות לעכב את ההליכים נגד צוברי-בר, אך זו סירבה; היא הורשעה ונדונה לחודש מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעורה, ובית המשפט העליון החליט לדון בעניין בפעם השלישית, והפעם היא זוכתה.

ברק-ארז מנתחת באריכות את עבירת האיומים ומגיעה למסקנה, כי איום בהתאבדות אינו נכלל בה. היא קובעת, כי כאשר נאמר בחוק "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר", מתייחסות המילים "שלא כדין" רק ל"לפגיעה בגופו" של המאוים או של אדם אחר. פרשנות אחרת אינה מתיישבת עם פשט הלשון, שהרי אם היה המחוקק מתכוון להכליל במילים "שלא כדין" את כל המעשים המנויים בסעיף - היה כותב "המאיים שלא כדין".

לדברי ברק-ארז, קיימות בפסיקה ובספרות שתי גישות לפרשנות המילים "שלא כדין", אך היא סבורה שיש לבחור בגישה משולבת: "לצורך התקיימות הרכיב 'שלא כדין' בעבירה פלילית, על התביעה להוכיח בשלב ראשון קיומו של איסור נפרד, פלילי או אזרחי, על ההתנהגות הנדונה בעבירה, אך בשלב שני, הנאשם יהיה רשאי להציג הצדק בדין להתנהגות הנדונה, ובכך להביא לזיכויו". מאחר שהתאבדות אינה מהווה עבירה פלילית - הרי שאיום בהתאבדות גם הוא אינו מהווה עבירה פלילית, קובעת ברק-ארז.

הרבה למעלה מן הנחוץ, ממשיכה ברק-ארז, יש לקבוע שגם המילים "אדם אחר" מוציאות את האיום בהתאבדות מתחולת עבירת האיומים. המאיים בהתאבדות מאיים לפגוע בעצמו, ולא במאוים או באדם שלישי. הדבר נובע מלשון החוק ובעיקר מתכליתו: אכן איום בהתאבדות עלול להפחיד את שומע האיום, במיוחד אם נטען שמעשיו הם העלולים להביא למימושו; אך הטלת איסור פלילי תהווה פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי. יתרה מזאת: יש מקרים בהם איום בהתאבדות מהווה איתות למשבר וקריאה לעזרה, ואין ליצור אפקט מצנן אשר ימנע את השימוש בו.

המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופט עוזי פוגלמן הסכימו עם ברק-ארז. את צוברי-בר ייצג עו"ד משה קשלס, ואת המדינה - עו"ד הילה גורני.