הוצאת מסדה מוציאה לאור את "בית הספר העתידני - מסע מחקר לעתיד החינוך, בעריכת ד"ר רוני אבירם.
1הרקע:
המשבר התרבותי שבבסיס כישלונה המתמשך של מערכת החינוך הישראלית.
השבר האקוטי במערכת החינוך הישראלית, על-פי ד"ר אבירם.
במציאות החינוכית העכשווית אמרת "חינוך" או "מערכת החינוך" אמרת "משבר" או "שבר". צירוף אוטומטי זה אינו יכול שלא להיות מובן על רקע הירידה המתמדת והדרמטית בהישגים של התלמידים במערכת החינוך בישראל לעומת ההישגים אליהם הגיעו בעבר או ההישגים אליהם מגיעים בני אומות אחרות היום.
צירוף זה הופך ברור ומחריד הרבה יותר לנוכח העלייה המתמדת בכל הפרמטרים השליליים האפשריים: מאלימות תלמידים (תחום שבו לפי מחקרים אחדים ישראל זוכה למקום הראשון בעולם) ושיעורי צריכת סמים או אלכוהול בקרבם, דרך בורות מחרידה של מורים ועד שחיקת ונשירת מורים.
הוסיפו לנתונים אלו את התפילה של הורים רבים ששולחים היום את ילדיהם לבית הספר "שרק לא יהרסו לי אותו" ואת מספרם העולה בהתמדה של הורים שמחליטים (משראו שתפילתם לא נענית) לחנך את ילדיהם בעצמם ויוצרים מסגרות של חינוך מן הבית או בתי ספר המוקמים ומנוהלים על-ידי עמותות הורים ותבינו את עומק המשבר.
מצב זה אינו הכרחי ולא היה נחלתה של מערכת החינוך הישראלית בעבר. ההיפך הוא נכון, החברה היהודית בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל השתבחו במערכת חינוך מפוארת שזקפה לזכותה את הסיוע למפעל של בניית חברה חלוצית ואומה יהודית-ציונית בארץ ישראל ואת ההישגים המרהיבים במדעים ובטכנולוגיה שהיו נחלתה של ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.
המצב הנוכחי הוא תולדה של השינוי התרבותי הדרמטי שחל בנסיבות חיינו ב-30 השנים האחרונות, של המעבר מחברה ותרבות מודרניות לפוסטמודרניות, או - מחברת הספר לחברה הדיגיטלית (מדובר בשינויים המקיפים, הדרמטיים והמהירים ביותר שחלו אי פעם במבנים תרבותיים וחברתיים) ובהפיכת בית הספר - הארגון החינוכי שנתפר מלכתחילה לפי מידותיה וצרכיה של התרבות המודרנית לבלתי רלבנטי לחלוטין בעולם החדש.
משבר זה אופייני לכל מדינות העולם המערבי הפוסטמודרני, אבל ישראל בגלל תנאים תרבותיים וחברתיים האופניינים לה היא אחד המוקדים שבהם מכה המשבר באופן החריף ביותר.
עם קדחת הפרויקטים והוועדות - שורת הניסיונות הכושלים להתמודד עם השבר בחינוך כתוצאה של ההעמקה המתמדת של המשבר והתגברות המודעות לו, התפתחה בעשורים האחרונים תעשיית "הפרויקטים ותהליכי השינוי בחינוך".
מערכת החינוך מוצפת בפרויקטים שמיועדים ליצור "שינוי בחינוך" ולמעשה ברובם הגדול נכשלים ואך מחמירים את מצבה, זאת עקב מספרם העצום, חוסר כל תיאום ביניהם, התחלופה המהירה ביניהם, העובדה שבאותו בית ספר מתקיימים באותו זמן לעיתים כמה עשרות פרויקטים שחלקם סותר את חלקם האחר, האנרגיה והמשאבים העצומים שהם גוזלים מכל השותפים בהם והשחיקה המתמדת באמון של אנשי החינוך, ההורים והתלמידים במערכת, הרואים כי בסופו של דבר ללא קשר למאמצים ולתקציבים שהושקעו "ככל שזה משתנה זה נשאר אותו דבר".
סממן אחר של המשבר הוא שורת הוועדות שהוקמו בעשר שנים האחרונות במשרד החינוך, שהיו אמורות להציע פתרון לבעיות (ברמה של סימפטומים) על-ידי שינוי בתכני הלימודים, בשיטת הלימודים, במתכונת בחינות הבגרות ולאחרונה גם במאפיינים ארגוניים מערכתיים של מערכת החינוך ("ועדת דברת" הפועלת כעת).
כמו הפרויקטים, גם המלצותיהן השונות של הוועדות נדונו לכישלון. לא רק משום שההמלצות במידה רבה סותרות האחת את רעותה, והמערכת המסורבלת של משרד החינוך אינה מסוגלת לממשן, אלא משום שכמו הפרויקטים גם הוועדות למיניהן (כולל "ועדת דברת") אינן מעיזות לגעת בשורש התרבותי של הבעיה שלא לדבר על התמודדות שיטתית איתו.
דפוס ההתמודדות הדרוש
כפי שנאמר בתחילה - התרבות שבה נוצר בית הספר ושאותה נועד לשרת כבר אינה קיימת. יש לחשוב מחדש על כל ההגדרות של מאפייני היסוד שלו כדי ליצור ארגון חינוכי אחר המחנך לפי ערכים רצויים ומתאים למציאות הקיימת.
בין השאלות שיש להתמודד איתן:
האם בארגון החינוכי הפוסטמודרני תתקיים המשוואה 'מורים = מבוגרים, תלמידים = ילדים', או שמה יש לחשוב על תפיסה גמישה בהרבה המתאימה לזמננו?
האם ה"בית" (או המקום הגיאוגרפי האחיד) צריך עדיין להיות מרכזי כל כך בבית הספר או שהארגון חינוכי החדש יכול להיות וירטואלי יותר?
מה יעלה בגורלו של "הספר" בבית הספר או בארגון החינוכי שצריך לתפקד בעולם הדיגיטלי?
מה יעלה בגורלה של האוריינות בעולם כזה?
מטרתו של הספר
הספר מציג באופן שיטתי את דפוס ההתמודדות הדרוש. הוא מגדיר "בית ספר עתידני" כארגון חינוכי שמבוסס על התמודדות יסודית עם השאלות הללו על-ידי קבוצה של אנשים המוכשרים לכך, באמצעות חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח הנשענת על מיטב הידע והמחקר המדעי ועל מערכת ערכים ברורה.
בחלקו הראשון הספר מבקר את "הקדחת של השינוי האין סופי" בה אנו נתונים ומבהיר מדוע היא מחמירה את הבעיה במקום לפתור אותה. מצביע על המאפיינים של שינוי חינוכי רצוי, ומצביע על טבעם של הארגונים (האוטופיים בשלב זה) שיוכלו לקיים תהליך זה ועל האופן שבו בתי ספר קיימים יוכלו להתקרב אליו.
בחלקו השני של הספר מתוארים 7 מודלים של בתי ספר עתידניים רצויים שממשים חלק מהמאפיינים של הארגון החינוכי הרצוי.
הספר מציע אלטרנטיבה קונסטרוקטיבית לקדחת השינויים, הפרויקטים והוועדות שאנו נתונים בה ושלא הצליחה בשלושת העשורים האחרונים להביא לכל שינוי חיובי במערכת החינוך אלא רק להרע את מצבה.
זו אלטרנטיבה קשה ותובענית מאוד אך אפשרית ובסופו של חשבון זולה וקלה יותר למימוש, לעומת העלויות האדירות של השינויים האין סופיים בהם נתונה המערכת. זאת האלטרנטיבה היחידה שיכולה לאפשר התמודדות מוצלחת עם הבעיה התרבותית העמוקה בפניה ניצבת (אם כי עדיין באופן לא מודע) מערכת החינוך היום.
על הסידרה
כולנו גדלנו על שורה של אמירות ביחס לחינוך, בית הספר ומערכת החינוך. רובנו המכריע עדיין תופסים אותן כאמיתות מוחלטות, אבל במהלך שני העשורים האחרונים נשמט הבסיס מתחת לכולן. היום - אף אחת מהן כבר אינה מובנת מאליה. למשל: "אם לא תלמד תהיה פועל שחור כמו אבא שלך", "השקעה חברתית במערכת החינוך היא תנאי להתפתחותה והתקדמותה של החברה", "בלי תעודה אקדמית לא תתקדם בחיים", "כדי ללמוד צריך ללכת לבית הספר", "חינוך הוא תהליך שבו המבוגרים מחנכים/מלמדים את הילדים ומסייעים להם להכיר/להבין טוב יותר את המציאות", "תפקידו של ביה"ס הוא להעביר לתלמידים את המורשת התרבותית-ערכית של החברה", "כדי להתגבר על פערים חברתיים יש להשקיע ככל האפשר בעידודם של בני העשירונים התחתונים להתקדם במסלול החינוכי/אקדמי".
אמיתות נוספות הן "אתה צריך להתרגל לדיוק ומשמעת בבית הספר כדי שתוכל להסתגל אחר כך לחיי עבודה", "זה נכון שבבית הספר צריך לעשות דברים רבים שאיננו רוצים לעשות, אבל גם החיים אחר כך אינם פיקניק".
כאמור, אף אחת מהאמירות הללו אינה וודאית היום. ההיפך הוא הנכון. יש לנו סיבות רבות וטובות להניח שהמהפכות המשנות במהירות חסרת תקדים את חיינו בשני העשורים האחרונים הופכות בהרף עין את דפוסי הפעולה והמחשבה שהיו בסיסיים לחינוך בעולם המערבי (חלקם במאה האחרונה וחלקם אף באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות) לחסרי משמעות וזכות קיום.
יש לנו סיבות הולכות ומתרבות להניח שהיום צריכים להמציא את החינוך מחדש ומהיסוד.
מטרתה של הסדרה לעורר הורים ואנשי חינוך לחשוב מחדש על הנחות היסוד של החינוך לנוכח המציאות המתהפכת ולאור ערכים הומניים, ליצור דיון ציבורי מתמשך בעתיד החינוך ולעודד תהליכי חשיבה אסטרטגיים בקרב מקבלי החלטות על עתיד החינוך והבנייתה מחדש של מערכת החינוך לנוכח המציאות החדשה.
הסידרה כוללת 7 ספרים הפורשים בפני הקורא אספקטים שונים של מסגרת תאורטית מקיפה ושיטתית לחשיבה מחדש על החינוך הרצוי בחברה דמוקרטית פוסטמודרנית, ומציגים בפניו מודלים חלופיים של מערכות חינוך ושל ארגונים חינוכיים התואמים את הדרישות החדשות של חברה זו ואת האפשרויות החדשות הנוצרות בקרבה.
ד"ר רוני אבירם הוא פילוסוף ועתידן של החינוך. הוא משמש כמרצה בכיר במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון ועומד בראש מרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטה זו. ד"ר רוני אבירם עוסק במחקר ובחשיבה על החינוך הרצוי בחברה דמוקרטית פוסטמודרנית ובליווי בתי ספר ומערכות חינוכיות הנמצאות בתהליכי בנייה מחדש. הוא פרסם בשנים האחרונות עשרות מאמרים וכמה ספרים המשקפים את מחקריו.
משמש כיועץ במסגרות שונות באירופה ובישראל בתחום החינוך המתוקשב והחינוך בחברה דמוקרטית פוסטמודרנית, ומעורב בפיתוח מודלים של מערכות חינוך אלטרנטיביות לגופים שונים בארץ ובאירופה ובמימוש הלכה למעשה של מודלים אלו.
הספרים שיצאו עד כה:
לנווט בסערה - חינוך בדמוקרטיה פוסט מודרנית מאת ד"ר אבירם.
ספר זה הפותח את הסידרה, מציג באופן מפורט ומקיף את קווי המיתאר של המסגרת האלטרנטיבית הרצויה לחשיבה מחדש על החינוך: המהפיכות הפוסטמודרניות המרכזיות ששינו את כל האספקטים של החיים האנושיים ב-20 השנים האחרונות, השלכותיהן על מערכת החינוך הקיימת והצעה למערכת חינוך אלטרנטיבית שמתאימה למציאות הפוסט מודרנית החדשה, מערכת שתשרת ערכי יסוד הומניסטיים ודמוקרטיים ליברלים.
החינוך מהבית - מאת הסוציולוג האנגלי רולנד מייהן החוקר את תופעת החינוך מן הבית זה עשרים שנה. הספר מציג מערכת חינוכית חדשה המתפתחת באופן סטיכי ובמהירות עצומה בעשור האחרון - מערכת החינוך מן הבית. מהותו של תהליך התפתחות זה: החזרת האחריות לחינוך מבית-הספר להורים. אין ספק כי החינוך מן הבית יהיה אחת מאבני היסוד של מערכת החינוך הפוסטמודרנית. לפיכך, חיוני להבין ולהעריך אותו כשאנו מצויים בשלבי ההיווצרות של מערכת זו.
החינוך וקץ עידן העבודה - ספרו של הפילוסוף האנגלי ג'ון וייט, מתבסס על ספרו של הכלכלן האמריקני, ג'רמי ריפקין, "קץ חברת העבודה", בספרו, מנבא ריפקין את ההתפתחות העתידית הקרובה של מציאות, שבה רוב בני האדם יקדישו רק חלק קטן מחייהם לעבודה לשם פרנסה. למציאות מהפכנית זאת יהיו השלכות מרחיקות לכת על החינוך. לפי וייט, במציאות כזאת המשך דפוסי החינוך הקיימים הוא קודם כל דיספונקציונלי מן הבחינות החברתית והפסיכולוגית. שכן, דפוסים אלו מעצבים את אופיים של האנשים הצעירים לדרך חיים, המבוססת על עבודה מנכרת, שלא תהיה עוד בנמצא.
חשוב יותר, המשך קיומם של הדפוסים החינוכיים המסורתיים פירושו אובדן האפשרות חסרת התקדים לחנך לאוטונומיה אישיותית. אפשרות שעד כה לא הייתה בנמצא, עקב הניגוד בין החינוך המכוון לעבודה מנכרת לבין החינוך המכוון לאוטונומיה אישיותית. וייט מצביע על הצורך לחשוב מחדש על החינוך לאור מהפך זה, לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולהפכו לחינוך לאוטונומיה אישיותית.
ספרים נוספים בסידרה:
"בית הספר כמרכז תקשורת" מאת: רוני אבירם נעמה בר-און ומנואלה אטיאס, "אפשר להצליח גם אחרת" מאת: קנת גריי ואדווין הר, "זמנו של בית הספר עבר" מאת: לואיס פרלמן.
