יש לפרש בצורה רחבה את המונח "הסתרה" בחוק המאפשר למדינה להחרים טובין שנעשה ניסיון להבריחם לרצועת עזה. כך קובע (יום ג', 29.1.19) בית המשפט העליון.
חוק המאבק בטרור קובע חזקה, לפיה רכוש שנתפס בגבול הרצועה בלא שניתן היתר כחוק להעברתו לרצועה, מקיים את הזיקה לפעילות טרור ולכן יכול שר הביטחון להורות על החרמתו. חזקה דומה נקבעה לגבי רכוש "שבאמצעותו הועבר או הוסתר" הרכוש האסור לרצועה. השאלה שעמדה להכרעה בבית המשפט העליון הייתה, האם "הוסתר" פירושו "הוחבא" בתוך רכוש מותר, או שמא גם אם למשל הונח בגלוי לצד רכוש מותר ובכך נוצרה הטעיה.
תשובתו של השופט
יוסף אלרון היא, שיש לתת למונח זה פרשנות מרחיבה, כך שהוא יחול לא רק על הסלקה. לדבריו, ההיגיון בלשון החוק ותכליתו של החוק מוליכים למסקנה שהתקיימותה של "הסתרה" אינה מותנית בקיומה של כוונה למנוע את גילויו של הרכוש שאינו מאושר.
על תכליתו של חוק המאבק בטרור אומר אלרון: "פעילותם של ארגוני טרור מותנית בראש ובראשונה בקיומה של תשתית כלכלית ובשרשרת ארגונית-לוגיסטית, וכפועל יוצא מכך, הגישה הרווחת היום היא כי המאבק בטרור אינו מתמצה עוד בסיכול פיגועים או בתפיסתם וענישתם של המבצעים בלבד, אלא היא מחייבת פגיעה שיטתית בתשתיות ובמעטפת של ארגוני הטרור.
"לצד הצורך הקיומי במאבק עיקש ובלתי מתפשר בסיכונים החמורים הגלומים בפעילות הטרור מחויבת מדינת ישראל לשמירה על ערכי הדמוקרטיה ועל זכויות הפרט, לרבות זכותו של אדם להחזיק בקניין פרטי, וזאת בייחוד למן חקיקתם של חוקי היסוד.
"מדובר באתגר מורכב, אשר מתעצם נוכח המציאות המלמדת כי תשתית הטרור נתמכת לעיתים גם על-ידי האוכלוסייה האזרחית, אם באמצעות סיוע ישיר לפעילות הטרור, ואם באמצעות מתן כסות של פעילות אזרחית לפעילות טרור אסורה. האיזון בין שתי מטרות אלו, שעשויות להיות מנוגדות, מוליד את הצורך בעיצוב הסמכויות
והכלים המוקנים לגורמי הביטחון לצורך ניהול המאבק בטרור, כמו גם את המכלול השלם שאותו הן מרכיבות, באופן אשר יבטיח את ההגנה על כל אחת מהן".
תכליתה של הסמכות להחרים רכוש אסור היא הרתעתית, ממשיך אלרון, ויש לתת משקל גם לתופעה של הברחה לרצועה של ציוד היכול לשמש הן לצרכים אזרחיים והן למטרות טרור. פרשנות מצומצמת מדי למותר "הוסתר" תאפשר למבריחים לעשות שימוש בשיטות אחרות. לכן, "ראוי לפרש את הביטוי 'רכוש שבאמצעותו הוסתר' כך ש'הסתרתו' של רכוש שאינו מאושר תוגדר כיצירת מצב שיש בו כדי להקשות על גילויו של הרכוש שאינו מאושר במשלוח על-ידי גורמי הבידוק במעבר", קובע אלרון. לצד זאת, הוא מציב מגבלה גם לפרשנות זו, ולפיה "ראוי לעמוד באופן דווקני על הקשר שבין הציוד המותר לפעולות המהוות הסתרת הרכוש האסור".
השופטים
נעם סולברג ו
יעל וילנר הסכימו עם אלרון במישור העקרוני. פסק הדין ניתן בשלושה ערעורים של המדינה על מניעת תפיסת רכוש, כאשר בדעת הרוב של וילנר וסולברג התקבל אחד מהם ונדחו שני האחרים; אלרון סבר שיש לקבל ערעור נוסף. את המדינה ייצגו עוה"ד עמרי אפשטיין וערין ספדי-עטילה, ואת בעלי הרכוש - עוה"ד גילי ריבלין וגיא זהבי.
