הפוך לדף הבית אימייל אדום
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים ספורט משפט כלכלה בריאות המגזין
רשימות  |  ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  משובים  |  נדל"ן  |  תגיות  |  פורומים  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
חדשות
ראשי  /   דת ומסורת   חברה ומשפחה   אקדמיה/חינוך   מדיני/פוליטי   תרבות     |  שתף:    |    |  דוא''ל:    |  הדפסה:    |    הגדל גופן    הקטן גופן
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
שר המשפטים אריה דרעי
22/10/2012   |   עמי דור-און
 
 
 
אצבע על ההדק
22/10/2012   |   אורי הייטנר
 
 
 
זמן הסתר וזמן הסוד
22/10/2012   |   הרצל חקק
 
 
 
שלום על תנאי
22/10/2012   |   שלמה פרלה
 
 
 
שתי אמות משפט
22/10/2012   |   איתן קלינסקי
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
מדליקי המשואות - מאין הגיעו עד הלום

   הדר פרבר
יום הזכרון השנה בסימן 'עד היהודי האחרון'

ששת מדליקי המשואות בעצרת יום הזכרון לשואה ולגבורה הם ניצולי שואה החיים בישראל

▪  ▪  ▪
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח אמש (יום א', 18.4.04) בשעה 20:00, בעצרת הפתיחה הממלכתית בכיכר גטו ורשה ביד ושם, הר הזיכרון, ירושלים.

ששת מדליקי המשואות בעצרת הם ניצולי שואה החיים בישראל.

משואה ראשונה: סטלה פרנקו ישראל, משואה שניה: צבי קרץ, משואה שלישית: יהודה פייגין, משואה רביעית: ורה (מרים) דותן, משואה חמישית: דוד לייטנר, משואה שישית: אסתר אייזן.

תקציר סיפוריהם של ששת מדליקי המשואות בעצרת הממלכתית של
יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם


אסתר אייזן

אסתר אייזן נולדה ב-1929 בלודז' שבפולין, למשפחה של ארבע נפשות. בשנת 1939, עם פלישת גרמניה, נלקחה מהם דירתם והמשפחה עקרה לדירה שאחר כך נכללה באזור הגטו. במאי 1940 רוכזו היהודים בגטו, והוא נסגר והוקף בגדרות תיל. משפחתה של אסתר הצטופפה בחדר אחד עם אלמנת הדוד ובתה, ועם עוד אישה, והתקשתה להתקיים.

אחיה הבכור של אסתר נפטר מרעב, בריאותה של האם התדרדרה, ואילו אסתר מצאה עבודה במפעל לפרחים מלאכותיים.

בספטמבר 1942 ציוו היהודים להתייצב בחצרות, וזקנים, ילדים וחולים, בהם אמה של אסתר, נלקחו לחלמנו. אסתר חלתה בטיפוס, אבל לאחר שהחלימה מהמחלה, חזרה לעבודתה. בשלהי אוגוסט 1944 חוסל הגטו, חלוקת המזון נפסקה, והיהודים הנותרים - בהם אסתר ואביה - נשלחו בטרנספורטים לאושוויץ.

אסתר ואביה הופרדו בסלקציה מיד עם הגיעם לרציף. לאחר 10 ימים באושוויץ נשלחה אסתר לעבודה בבומליץ, כעבור חודש הועברה לברגן-בלזן וכעבור עוד חודש למחנה אלסניג, בו עבדה עד אפריל 1945.

עם התקרבות החזית הועמסו האסירות על רכבות, ללא מזון ומים, והועברו למקום אחר בתוך גרמניה. הרכבת הופצצה ורבים נהרגו. האסירות נמלטו כדי לתפוס מחסה ושבו אל הקרונות תחת שריקות הכדורים של החיילים הגרמנים. אסתר ברחה עם חברה אל היער. כשחזרו למחרת לקרונות המופצצים, נודע להן כי הגרמנים ריכזו 100 אסירות בתוך מבנה והציתו אותו על יושביו.

בתום המלחמה שבה אסתר לפולין וניסתה לברר מה עלה בגורל אביה, אולם עד היום לא גילתה דבר. לאחר פוגרום קיילצה יצאה מפולין עם שארית הפלטה. בדרך הכירה צעיר ששמו יעקב (קובה), הם התאהבו, נישאו אחר כך בברגן-בלזן ויחדיו עלו ארצה.

קובה לחם ונפל במלחמת השחרור. לימים נישאה אסתר בשנית לרומק, ידיד נעורים מלודז', ולזוג נולדו שלושה ילדים ושני נכדים. אסתר היא אמנית, משוררת וסופרת.

דוד לייטנר

דוד לייטנר נולד ב-1930 בנירגיהאזה שבהונגריה, למשפחה דתית בת שש נפשות. ב-1938 גויס אבי המשפחה לצבא הונגריה. בתחילת מרס 1944 שב לביתו, וב-19 במרס נכנסו הגרמנים להונגריה. למחרת חג הפסח החרימו ז'נדרמרים מקומיים את חפצי הערך של היהודים, והם נשלחו אל הגטו. לאחר שישה שבועות הועברו היהודים בעגלות אל תחנת הרכבת, הועלו אל קרונות משא של בהמות והוסעו לאושוויץ-בירקנאו.

מיד כשהגיעו לבירקנאו, הופרדו הגברים של המשפחה מאמו של דוד ומשתי בנותיה, והן שולחו להשמדה מיד. אביו ואחיו נשלחו לבוכנוולד ומשם לברגן-בלזן. דוד נשאר בבירקנאו עם עוד 4,000 ילדים. מכיוון שהיה נער גבוה וחסון, הוא שרד את הסלקציות.

בראש השנה וביום הכיפורים נלקחו אלפי ילדים להשמדה. דוד ניסה להתגנב לטרנספורט שיצא מבירקנאו אך נתפס ונענש במלקות. בסלקציה אחרת ביקש דוד להראות את חוסן גופו: הוא הזדקף, פתח את צווארון חולצתו בקור העז, מלמל פרק תהלים והצליח להינצל.

בשמחת תורה נמנה דוד עם המיועדים להשמדה והוצעד עם מאות הילדים אל המשרפה. כל הדרך זעקו הילדים "שמע ישראל", קראו להוריהם והתחננו למשיח שיצילם. הילדים הופשטו מבגדיהם, אך לפתע פסק הכול: היה צורך בכמה עשרות ילדים לפריקת תפוחי אדמה מרכבת אספקה. 51 ילדים נבחרו, בהם דוד, וחייו ניצלו שוב. הילדים עבדו תוך שכדורי השומרים שצלפו בהם להנאתם שורקים באוזניהם.

בינואר 1945 נשלח דוד בטרנספורט למאטהאוזן. אנשי ה-אס-אס חבטו בילדים, שלחו אותם להתרחץ והשאירו אותם ללא בגדים במשך שלושה ימים - בקור מקפיא. באפריל החל הפינוי ממאטהאוזן. דוד ואלפים רבים הוצעדו לגונסקירכן ובדרך ניזונו מעשבים ומשבלולים. מקץ שלושה ימים של הליכה בגשם שוטף הגיעו לצריפים חסרי גג, שם הצטופפו באלפיהם בתנאי מחיה נוראים, ורבים מהם מתו.

ב-4 במאי נודע להם כי הגרמנים ברחו. דוד פנה לעיר סמוכה ואושפז במשך שישה שבועות בבית החולים. הוא חזר לביתו ההרוס, מצא את אחיו, וזה סיפר לו כי אביהם נספה בצעדת המוות מברגן-בלזן. לאחר שלוש שנים בהכשרה עבר דוד לצ'כוסלובקיה עם ארגון "הבריחה" ומשם לאוסטריה ולאיטליה, וב-1949 הגיע לישראל.

כבר באנייה גויס לצה"ל והגיע היישר אל הבקו"ם. ב-1950 הגיע לניר גלים, פגש את שרה, ילידת הארץ, ונשא אותה לאישה. לזוג שתי בנות, 10 נכדים ושלושה נינים.

ורה (מרים) דותן

ורה (מרים) דותן נולדה ב-1931 בבודפשט, למשפחה של ארבע נפשות. עם כניסת הגרמנים להונגריה במרס 1944 השתנו החיים לבלי הכר, וכעבור חודש הועברו היהודים לגטו. ביולי 1944 הועלו כולם לקרונות רכבת, ללא מזון ומים, ומקץ שלושה ימים הגיעו לאושוויץ.

מיד בהגיעם הופרדו ורה ואמה בסלקציה מן האח והאב. האב נשרף בו ביום במשרפות אושוויץ, והאח נלקח למחנה מולדורף ונהרג שם שבועות ספורים לפני השחרור. ורה צורפה לקבוצת הילדים במחנה אך היתה נחושה למצוא את אמה.

עוד באותו היום כשהוצאו הילדים לשירותים, ניצלה את ההזדמנות לברוח ולהתחבא. היא צרחה את שם אמה עד שתפסה אותה מפקדת מחנה הנשים, והיא הוכתה מכות נמרצות ונשלחה בחזרה למקומה. באותו היום ברחה שוב והפעם הצליחה למצוא את אמה וחברה אליה.

אחרי חודשיים של סלקציות ועבודות נשלחו בטרנספורט למחנה וולדורף ליד פרנקפורט. עם פינוי המחנה הן הועברו לרוונסבריק, שם התגוררו בשבועיים הראשונים באוהל בתנאי מחיה קשים מנשוא. נשים רבות מתו שם. אמה של ורה נלקחה לעבודה במפעל סימנס, וכשגילתה ורה כי אמה נשלחת בקבוצה בלעדיה, רצה בדמעות ובזעקות אחר הקבוצה המתרחקת. למרבה המזל, חסרה עובדת וורה צורפה לקבוצה.

בסוף אפריל פונה כל מחנה רוונסבריק, והאסירים הוצעדו בצעדת מוות תוך יריות בחלשים והפצצות בלתי פוסקות. שמונה נשים, בהן ורה ואמה, ניצלו את ההמולה וברחו אל אורווה סמוכה. בלילה עלתה האורווה באש והן נסו לתעלה. בתעלה הן נתקלו בשלושה אנשי אס-אס, והם חסו על חייהן כדי שישמשו להם מגן אנושי. שוב בחסות ההפצצות הן ברחו מהחיילים והסתתרו.

הנשים המשיכו לשרך דרכן מכפר לכפר בניסיון לשוב לביתן. הן הצליחו להגיע לברלין, משם לפראג ולבסוף לאויפשט, שם התברר לוורה כי אביה ואחיה נספו ולבה נשבר. ורה ואמה ניסו לשקם את חייהן. ורה נישאה לחבר של אחיה ועלתה עימו לארץ ב-1949. אמה הגיעה כשנה אחריה. לזוג שני בנים וחמישה נכדים.

יהודה פייגין

יהודה פייגין נולד ב-1931 בקובנה שבליטא, בן זקונים למשפחה ציונית בת ארבע נפשות. ב-1941 נכנסו הגרמנים לקובנה, ולמשפחת פייגין היתה הזדמנות לברוח עם הרוסים, אולם הם בחרו להישאר בעיר עם הסב. ליטאים רבים הצטרפו ביוזמתם לגרמנים ופרעו ביהודים.

בתוך חודשים ספורים רוכזו כל יהודי קובנה בגטו בסלובודקה. המשפחה התגוררה תחילה עם הסב בלבד, אולם אחר כך עברה לבית קטן של ארבעה חדרים, בו בכל חדר התגוררה משפחה יהודית אחרת. יהודה הכשיר גינת ירק קטנה בחצר הבית, קושש עצים, מכר סוכריות וסייע בכלכלת הבית. טקס בר המצווה שלו היה בגטו.

החיים בגטו התנהלו בצילן של האקציות שדיללו את מספר יושביו, בהם רבים ממשפחתו המורחבת של יהודה. בזמן אקציית הילדים התחבאו יהודה ואמו במרתף. למחרת האקצייה עדיין חשש האב לגורלו של יהודה וביקש ממחלק המזון שיחביא את הילד תחת הברזנט במשאיתו ושיוציא אותו מן הגטו וכך היה. בערב חזר יהודה אל ביתו.

ביולי 1944 חוסל הגטו ואחרוני יושביו הועמסו על רכבות. בשטוטהוף הורדו הנשים והילדים והרכבת המשיכה ללנדסברג. יהודה היה בין הילדים שבחרו להמשיך עם אבותיהם. לאחר שבוע בלנדסברג היתה סלקציה, ו-131 ילדי קובנה, בהם יהודה, נכלאו בנפרד במשך שבוע ובסופו נשלחו ברכבת לאושוויץ. במחנה נקלטו הילדים ורוב הזמן רבצו בבלוק ללא מעש אלא כאשר שימשו "סוסי אדם" רתומים לעגלות והובילו דברים ממקום למקום.

קבוצת הילדים היתה מגובשת מאוד ונתנה לחבריה כוח לחיות. בספטמבר 1944, בסלקציות ערב ראש השנה ויום הכיפורים, נשלחו כ-90 ילדי קובנה להשמדה, בהם ילד בן שמונה שניסה להציע את מנת הלחם שלו תמורת הצלתו. לאחר חיסול אושוויץ הוצעדו הילדים הנותרים מרחק 50 קילומטרים לתחנת הרכבת, משם נשלחו למטהאוזן.

בדרך הפציצו בעלות הברית את הרכבת וחלק מנוסעיה נהרגו. לאחר כחודשיים במטהאוזן הופצץ המחנה והילדים הועברו למחנה אוהלים, ולאחר מכן הועברו למחנה גונסקירכן, ובו הוחזקו בתנאים קשים ובלתי אנושיים - הם שכבו בבוץ בגשם שוטף, ללא מחסה וללא מזון. מדי יום הוצאו המוני מתים מן המחנה, אולם ילדי קובנה הצליחו לשרוד עד השחרור בתחילת מאי 1945.

לאחר המלחמה הצליחו בני משפחת פייגין להתאחד שוב. הם התגוררו תחילה במינכן שבגרמניה וב-1948 עלו יחדיו ארצה. יהודה נישא ב-1955 לאביבה, צעירה ילידת הארץ. לזוג שלושה בנים ושלושה נכדים.

צבי קרץ

צבי נולד ב-1924 בחוסט שבצ'כוסלובקיה, למשפחה דתית בת שש נפשות. המשפחה התפרנסה בדוחק, ומצבה החמיר לאחר פרוץ המלחמה. במרס 1939 חולקה צ'כוסלובקיה, והאזור בו התגוררה המשפחה סופח להונגריה. ב-1940, חודשיים לפני סיום שנת הלימודים, סולקו התלמידים היהודיים מבית הספר, ומאז עבד צבי כדי לסייע לכלכלת המשפחה.

בעקבות לכידת בחור יהודי שניסה להימלט מסלובקיה בזהות בדויה ואימץ את זהותו של צבי קרץ ששמו היה ברשימה לעלייה לארץ ישראל, עצרה המשטרה את צבי ואת אביו אברהם. הם הועברו לבודפשט ומשם לנגיקאניז'ה - מחנה ריכוז למתנגדי המשטר. האב שוחרר בתום חצי שנה, וצבי חזר לחוסט בפברואר 1944, שבועיים לפני כניסת הגרמנים להונגריה.

מיד לאחר חג הפסח נצטוו כל היהודים לעבור לגטו בחוסט. שלושה ימים לפני חג השבועות הועמסו כולם על קרונות משא לבהמות ונשלחו לאושוויץ-בירקנאו. לאחר שהגיעו נפתחו הדלתות רק כעבור שלוש שעות, שכן היה זה יום עמוס באושוויץ והם המתינו להשמדת הטרנספורטים הקודמים. בסלקציה הופרדו צבי ואביו מן האם ומשלושת האחים ולא ראו אותם עוד.

למחרת התבקשו האסירים הכשירים להירשם לעבודה, וצבי הכריח את אביו להצטרף עמו לרשימה. בימים המעטים שבהם היו באושוויץ, פגש צבי את פנינה, אהבת נעוריו מחוסט, והם החליטו להיפגש בתום המלחמה. צבי ואביו יצאו במשלוח לוורשה ושוכנו במחנה עבודה בתוך הגטו ההרוס. עבודתם היתה לפרק את המבנים ההרוסים לחומרי בניין לשימוש חוזר.

בקיץ 1944, עם פרוץ מרד הפולנים, פונו האסירים ולאחר מסע של 15 ימים והגיעו באפיסת כוחות לדכאו. רבים ניספו בדרך. לאחר שבועיים נשלחו צבי ואביו למחנה קאופרינג 7 - מחנה משנה של דכאו - והם התגוררו בו במחפורות והועבדו בפרך.

כעבור חודשיים פרצה במחנה קדחת הטיפוס ויותר ממחצית דרי המחנה נפטרו. אביו של צבי נפטר בזרועותיו בפברואר 1945, חודשיים לפני השחרור. שבועיים לאחר מכן חלה גם צבי והועבר לקאופרינג 4, שם כבר לא טיפלו בחולים. כעבור שבוע פונה המחנה - צבי והחולים האחרים הוצעדו במשך שלושה ימים למחנה אלאך.

בעודו מוטל באפיסת כוחות בצריף, שמע צבי קריאות שמחה - האמריקנים הגיעו ושחררו את המחנה. צבי ביקש את נפשו למות אך הועבר לבית חולים ליד מינכן, ובו שהה כחודש עד שהבריא. הוא חזר לחוסט, פגש את פנינה ונישא לה. לזוג נולד בן, וב-1949 עלתה המשפחה ארצה לירושלים ונולדה להם בת. פנינה נפטרה לפני שלוש שנים. לצבי שמונה נכדים ושבעה נינים.

סטלה פרנקו ישראל

סטלה פרנקו נולדה ברודוס ב-1926, הבכורה במשפחה של שבעה ילדים. עד 1943 נראתה המלחמה רחוקה מרודוס ולא סיכנה אותה. ב-1944 הופצצה רודוס בהפצצות כבדות, ובפסח באותה השנה פגעה פצצה ישירות בבית המשפחה והרגה את האם וחמישה מן האחים. החודשים הבאים היו כגהינום בעיניה של סטלה ואביה לא ידע את נפשו מרוב צער והפסיק לתפקד.

הוא החליט לעקור עם שרידי משפחתו לכפר יווני סמוך, ובו שהו שלושה חודשים. ביולי 1944 נכנסו הגרמנים אל הכפר וכינסו את כל היהודים בבניין. יממה לאחר מכן הועמסו 2,000 היהודים על ארבע ספינות משא לפיראוס. ספינה אחת נשלחה לאי קוס, לאסוף את 200 היהודים שם. ספינה אחרת נשלחה במיוחד לאי לרוס לאסוף את דניאל רחמים, היהודי היחיד שהתגורר באי. (דניאל רחמים נספה בשואה וכך גם יתר משפחתו מרודוס).

כמעט חודש אחר כך, ללא מזון ומים, הגיעו לאושוויץ-בירקנאו. היהודים ששרדו מן המסע עברו מיד סלקציה. אביה של סטלה היה אמנם צעיר ובריא למדי, אך הוא בחר ללכת עם הוריו הזקנים ועם בתו הקטנה, וסטלה נותרה לבדה מכל משפחתה.

סטלה והצעירות האחרות מרודוס נקלטו במחנה, והן סירבו להאמין כי בני משפחתן הושמדו ועשנם הוא המיתמר מהארובות, כפי שסיפרו להן האסירות הוותיקות. הצעירות הועבדו בפרך במחנה, ובספטמבר נשלחה סטלה בטרנספורט לעבודה במחנה וילשטט בגרמניה. נוכחותן של 32 צעירות מרודוס, בהן דודתה של סטלה, הקלה מעט על הסבל.

בעקבות הפצצות על המחנה הועברו הנשים לטרזיינשטט. ב-5 במאי הופצץ גם טרזיינשטט, ויושביו ירדו למקלטים ושהו בהם שלושה ימים ללא מזון. ב-8 במאי הגיע צבא רוסיה והשמחה היתה רבה. האסירים קיבלו מזון, והצעירות נשארו במחנה עוד כמה שבועות כדי להבריא ולהתחזק. הן הגיעו לפראג, משם להונגריה ולאוסטריה ולבסוף התיישבו בבולוניה שבאיטליה.

לאחר שנתיים נזכרה סטלה כי לאביה שני אחים המתגוררים בחו"ל. היא הצליחה לאתר את אחד מדודיה, והוא שמח לשמוע על קיומה, הטיס אותה אליו לקונגו וקיבל אותה באהבה ובחום. בקונגו הכירה את סלבטור ישראל שמוצאו מרודוס ושמשפחתו נספתה בשואה ונישאה לו. לזוג נולדו שני ילדים, ולאחר שנים של חיי רווחה מאושרים בקונגו עלתה המשפחה לישראל. לסטלה ארבעה נכדים.

תאריך:  18/04/2004   |   עודכן:  19/04/2004

פורומים
אקדמיה/חינוך
דת ומסורת
חברה ומשפחה
מדיני/פוליטי
תרבות
ביטוח ופיננסים
כלל פיננסים
כלל פיננסים
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |