"עיינתי בנספחים שצורפו לבקשה, ובין היתר, בבקשות לגילוי מסמכים, בשאלונים שנשלחו על-ידי המבקש למשיבות, בבקשות שהוגשו לבית המשפט, בתגובות ובתשובות לתגובות - וחלשה דעתי ותקפה עלי סחרחורת קלה". כך אומר (30.8.22) שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, על הליכים מקדמיים ממושכים ביותר שמנהל יליד 1995 התובע 1.5 מיליון שקל משורה של נתבעים. התובע מיוצג בידי עוה"ד
אסף פוזנר (שהיה מועמד לבית המשפט העליון), נתנאל פוזנר ואסף שמחי, שהם מטבע הדברים המנהלים את התיק ולפיכך ביקורתו של עמית למעשה מכוונת כלפיהם.
התובע טוען שהוא סובל ממחלת לב קשה שתלווה אותו כל חייו ומבקש להטיל את האחריות על קופת חולים מאוחדת וחברת הראל המבטחת אותה, על רופא ילדים, על המדינה ועל חברת טר"מ. התובע ביקש מהראל והמדינה להעביר לו כמות עצומה של מסמכים, שרובם נוגעים ללוחות התמותה מהם נגזרת תוחלת החיים שלו. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, אילן סלע, דחה כמעט את כל הבקשה וקבע, כי "נדמה כי יותר משהיא נועדה לדרוש את העברה המסמכים באופן ראוי, יש בה כדי להטריד ולהתיש את הנתבעת [הראל]".
עמית דחה על הסף את בקשת התובע לערער על ההחלטה, אף בלא לחייב את הנתבעים להשיב. מעבר לכך שמדובר בהחלטה המצויה בליבת סמכותה של הערכאה הדיונית, בפיו של עמית ביקורת נוקבת על עצם הבקשה. הוא מציין את הכמות העצומה של המסמכים שביקש התובע ומסכים עם סלע: "הבקשות מכבידות על פניהן, ודומה כי לכך נתכוון בית משפט קמא בסיפא להחלטתו בציינו את הבחנה בין עיקר לטפל ואת עקרון המידתיות שקנה לו מעמד בכותל המזרח של תקנות סדר הדין האזרחי".
עמית מציין, כי המחלוקת לגבי תוחלת החיים היא שש שנים בלבד, אבל אפילו אם הפער היה 20 שנה - לא היה מקום לדרישות נרחבות אלו. "בתיקים לא מעטים של נזקי גוף, אם כתוצאה מתאונת דרכים, תאונת עבודה או
רשלנות רפואית, בית המשפט נדרש כעניין שבשגרה לשאלה הנוגעת לתוחלת חייו של הנפגע. כדי להכריע בשאלה זו, הצדדים מציגים חוות דעת מטעמם, חוות דעת הנשענות, בין היתר, על ספרות ומאמרים רלוונטיים". אין צורך בלוחות התמותה כדי להכריע במחלוקת זו, ובית המשפט יוכל להכריע בלעדיהם גם אם התובע יטען שטכנולוגיה עתידית עשויה להאריך את חייו.
הדברים אמורים גם לגבי בקשתו של התובע לקבל מידע רב בנוגע לעלייה הצפויה בשכר ובהוצאות הטיפול הרפואי, ממשיך עמית. "המבקש הפך את טבלאות התמותה, את נתוני העלייה העתידית בעלויות ואת נתוני התשואות, לראש ולדגל בתביעתו ובבקשה לגילוי מסמכים ולמתן תשובה לשאלונים. ברם, במשרעת שבין מידע חיוני לבין תועלת שולית, אני מוצא שתועלתן של אלה שולית ביותר". עוד מזכיר עמית, כי הלוחות של הראל הם סוד מסחרי, ותוהה האם ניתן להסיק מהם על תוחלת החיים של האוכלוסייה כולה. "היעתרות לדרישות המבקש הייתה מוליכה את הצדדים ואת בית המשפט לנתיבים ולמשעולים צדדיים", הוא קובע.
מסע דיג באוקיינוס בניסיון ללכוד דגיגון
עמית מוסיף, כי "כי המגמה בדיני הנזיקין היא של האחדה ופישוט של הדברים. יצירת 'מפה סטטיסטית' אינדיבידואלית לכל ניזוק בהתאם לסיווגו כמבוטח לפנסיה או כמבוטח בביטוח אחריות או בביטוח סיעוד או בביטוח בריאות, אם כצווארון לבן או כצווארון כחול אם כמתגורר בפריפריה או במרכז, כפי שעולה ממסמך שפרסמה רשות שוק ההון - כל אלה נוגדים מגמה זו". לדבריו, הצדדים בזבזו על שאלות אלו זמן שמעבר לכל פרופורציה - וזאת בהליך גילוי מסמכים שמטרתו לייעל את הדיון.
בהתייחסו לבקשת גילוי המסמכים שהופנתה כלפי המדינה, אומר עמית: "מטבע הדברים כי ברשות המדינה עשוי להימצא מידע רב על אודות כל אזרח במדינת ישראל בכל תחומי החיים. אין משמעות הדבר שכל אימת שפלוני מגיש תביעה כנגד המדינה, על המדינה לפשפש בכל זרועותיה, משרדיה ויחידותיה אחר מידע הנוגע לפלוני ושאינו נוגע לליבת המחלוקת. לפנינו דוגמה נוספת לדרישה מכבידה ובלתי מידתית של המבקש, דרישה שהיא בבחינת מסע דיג באוקיינוס רחב ידיים בניסיון ללכוד דגיגון כלשהו שאין כל ידיעה על עצם קיומו, מקורו, זהותו, גודלו ומקום הימצאו".
לבסוף מציין עמית, כי הנתבע עצמו התלונן בפני בית המשפט המחוזי על כך שההליך נמשך שבע שנים וטרם החל הדיון לגופו. בתגובה רומז עמית, כי העיכוב נגרם במידה רבה בשל בקשותיו המופרזות של התובע: "התיק מדשדש שנים במסדרון, והכל בשל לוחות התמותה, שאין בהם כל צורך ותועלתם לקידום התיק היא מזערית, אם בכלל. מקום שבו הדוב עדיין לא ניצוד ומסע הציד אף טרם יצא לדרכו ונמצא עדיין בשלב קדם המשפט, אין טעם ואין תוחלת להתכתש על קצה זנב פרוותו של הדוב. הגיעה העת לבירור התביעה לגופה".
