העליון: פיצוי של 2.2 מ"ש על נשיכת כלב

בית המשפט המחוזי (השופטת ארנה לוי) קבע גם נכות פלסטית של 20% בשל הצלקות הקשות מהן סובלת האישה ונכות תפקודית של 10% בגינן. הנכות התפקודית המשוקללת הועמדה על 46% מהשכר הממוצע, ונפסקו לטובתה פיצויים על אובדן הכנסה בעבר ובעתיד (1.85 מיליון שקל), הפסדי פנסיה, עזרה וסיעוד, הוצאות רפואיות, איפור מוגבר ופיצוי על נזק בלתי ממוני. המחוזי גם הוסיף הוצאות בסך 800,000 שקל.

הערעור התמקד בגובה הפיצוי, ובין היתר נטען שיש להטיל אשם תורם על הוריה של האישה (האב הוא אחיו של המערער), בנימוק שידעו שהכלב נמצא בחצר הדודים אך אפשרו לילדה לעבור בה ללא השגחה. הם גם יצאו נגד הקביעה לפיה הפוסט-טראומה הופיעה רק בשלב מאוחר וטענו שהאישה הסתירה מידע על אירועים משמעותיים אחרים שהשפיעו על מצבה הנפשי. הם גם יצאו נגד שיעור הנכות ונגד הסכומים שנקבעו בראשי הנזק השונים.

השופטים יצחק עמית, יעל וילנר ורות רונן דחו את הטענות במישור האחריות ואת הניסיון להטיל חלק ממנה על ההורים. הם מציינים, כי החוק מטיל אחריות מוחלטת על בעליו של כלב נושך, למעט שלוש הגנות שאינן עומדות למערערים. מאחר שהאישה ביקרה באופן קבוע בביתם, אין מקום לטעון שהוריה היו צריכים להשגיח עליה.

שופטי העליון מאמצים גם את חוות הדעת הרפואיות, אך קובעים שמדובר במקרה חריג בו יש לקבוע שהפגיעה בכושר ההשתכרות של קטין נמוכה משיעור הנכות התפקודית, "בהינתן טיב הנכות, השפעתה על תפקודה של המשיבה ועל כושר השתכרותה". עוד הם אומרים, כי היא לא נזקקה לעזרה פיזית ולסיעוד כפי שפסק המחוזי, וגם הסכומים שנפסקו בגין טיפולים רפואים ונזק לא ממוני "מופרזים וחורגים מהמקובל".

לאור זאת קבעו כאמור עמית, וילנר ורונן, כי הפיצוי יעמוד על 2.2 מיליון שקל, בתוספת הוצאות בסך 500,000 שקל. את המערערים ייצגו עוה"ד עמית מור, בן גופמן ויובל בן-חמו, ואת הנפגעת - עוה"ד בועז ארד ושרון הרשקוביץ.