בית המשפט העליון דחה הבוקר (יום ב', 9.8.04) את הערעור על חומרת העונש שהגישו רעי חורב וסיגלית חיימוביץ', שהורשעו ברצח הנער אסף שטיירמן ז"ל בחורשת אוסישקין בכפר סבא, בשנת 96'. במקביל, נדחה גם ערעורה של המדינה, שדרשה להחמיר בעונשה של חיימוביץ' ולגזור עליה מאסר עולם. ליהי גלוזמן שימשה עדת מדינה בפרשה והעידה נגד השניים.

נזכיר, כי חורב וחיימוביץ' היו בני 17.5 בעת האירוע. בית המשפט המחוזי אמר על הרצח, כי "היה זה רצח לשם רצח. מעשה רשעות אכזרי ונתעב לשמו. ללא מניע. ללא זיק של היגיון. ללא קינטור. ללא כל סיבה נראית לעין. ללא רגש של חמלה, וללא היסוס של חרטה. ככה סתם, בערבו של יום, בשכונה פסטורלית של עיר, כנגד מי שחצה באקראי את דרכם של הנאשמים באותה עת".

השופטים במחוזי חלוקים באשר למידת העונש

בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר בחודש אוקטובר 2001 על רעי חורב עונש של מאסר עולם, לאחר שהרשיעו אותו על-פי הודאתו ברצח שטיירמן בחניקה ובמכות אבן בראשו - ללא כל סיבה מוגדרת. השופטים נתן עמית ושרה ברוש סברו, כי מאסר עולם הוא העונש ההולם, למרות שחורב היה קטין בעת ביצוע הרצח, ואילו השופטת רנה משל-שהם סברה שהעונש המירבי שניתן להטיל במקרה זה הוא 20 שנות מאסר.

חיימוביץ' הורשעה באוגוסט 2002 על-ידי אותו הרכב שופטים, שקבע כי חיימוביץ' היתה שותפה מלאה לרצח ופעלה מתוך מודעות למעשיה. כן נקבע, כי היא זו שנתנה לרעי חורב את האבן ששימשה לריצוץ גולגולתו של שטיירמן.

גם כאן נחלקו דעות השופטים באשר לעונש: השופט נתן עמית סבר, כי יש להשוות את עונשה לזה של חורב, דהיינו מאסר עולם; השופטת דותן סברה, כי העונש ההולם הוא 24 שנות מאסר, ואילו השופטת משל-שהם סברה שיש להסתפק ב-18 שנות מאסר. לפיכך, נגזרו עליה 24 שנות מאסר, משום שהחוק קובע כי העונש המחמיר יצטרף לעונש הביניים.

סניגורו של חורב, עו"ד ארז מלמד, טען בערעור כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו, כאשר גזר יותר מ-20 שנות מאסר על חורב ולכן על גזר הדין להתבטל, וגם אם גזר הדין ניתן בסמכות, הרי שהשופטים לא נתנו דעתם כראוי לנסיבות המיוחדות של הנאשם.

ביהמ"ש לא סוטה מההלכה לפיה גם קטין יקבל מאסר עולם בגין רצח

המחלוקת המשפטית נסבה סביב סעיף 300(א) לחוק העונשין, הקובע כי מי שהורשע ברצח דינו "מאסר עולם ועונש זה בלבד". ואולם, בסעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), נקבע כי "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה, לא יוטל עליו עונש מוות, ועל אף האמור בכל דין אין חובה להטיל עליו מאסר עולם, מאסר חובה או עונש מינימום".

לאלה מצטרף סעיף 41 לחוק העונשין, הקובע כי "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על 20 שנה".

ואולם, השופט אדמונד לוי שכתב את פסק הדין, אליו הצטרפו הנשיא ברק והשופטת אסתר חיות, קבע כי סעיף 25 אינו משנה את סעיף 300 לחוק העונשין ואת סיווגו של עונש החובה הקבוע לצידו, אלא מעניק לבית המשפט בעניינו של קטין סמכות שבשיקול דעת. "סעיף 25 לא נועד, בשילובו עם סעיף 300 לחוק העונשין, ליצור עבירה חדשה, והוא גם לא נועד להוסיף לעבירת הרצח רכיב נסיבתי בדבר גילו של המבצע".

"רצח טומן בחובו הפרה של אחד הערכים היותר חשובים בכל חברה מתוקנת – קדושת חיי אדם. לפיכך, ענישתו של עבריין מסוג זה, גם אם היה קטין בשעת מעשה, צריכה לבטא את סלידתה העמוקה של החברה מהמעשה. מנקודת השקפה זו עונש של מאסר עולם בעבירת רצח המבוצעת על ידי קטין, הוא עונש ראוי ומידתי. עם זאת, היה המחוקק ער גם לכך שבעניינם של קטינים יש לנהוג בזהירות יתר, ועל-כן בצד עונש החובה נתן בידי בית המשפט את הכלים לעצב את העונש על-פי מידותיו של הקטין, אף אם תהיה כרוכה בו סטייה מעונש החובה".

"מדובר ברצח מתוכנן ויזום, מתועב ואכזרי"

לאחר שקבע כי בית המשפט המחוזי היה מוסמך לגזור מאסר עולם על חורב, דחה השופט אדמונד לוי את הטענה כי בית המשפט לא התחשב בנסיבותיו של חורב. "בעת הרצח היה רעי, וכמוהו סיגלית, בני 17 ומחצה, היינו, על-סף גיל הבגירות. דינו של נאשם מסוג זה אינו כדינו של קטין בן 14 שנים, במיוחד כאשר נמצא כי רעי הנו בעל אינטליגנציה גבוהה, ועל-כן גם נכון לומר לגביו כי ידע והבין במהלך האירוע את חומרתם של מעשיו ותוצאתם הצפויה".

"מדובר, איפוא, ברצח מתוכנן ויזום, מתועב ואכזרי, במהלכו קופד פתיל חייו של אדם צעיר, שכל חטאו הסתכם בכך שהתבטא בדרך אשר עלולה היתה להישמע עולבת".

חיימוביץ' מבקשת להקל בעונש; המדינה מבקשת להחמיר

סניגורה של סיגלית חיימוביץ', עו"ד משה מרוז, טען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל ראוי לחרטה שהביעה, לשיתוף הפעולה עם חוקריה, לגילה הצעיר, ובעיקר למצבה הנפשי בו חלה הידרדרות לפני האירוע, ואשר החמיר בעקבות השימוש שעשו היא וחבריה בסם.

לעניין זה טען, כי מספר חודשים לפני האירוע הפסיקה סיגלית ליטול את התרופות אותן נצטוותה לקחת בעקבות אשפוזה בבית החולים "שלוותא", ובשל כך חלה נסיגה במצבה, שלשיאה הגיעה בערב האירוע. עו"ד מרוז הוסיף, כי סיגלית היתה נתונה להשפעתו של רעי ונגררה אחריו, ועל-כן בעונש שהושת עליה אין ביטוי הולם לפער בין אחריותם הפלילית של השניים.

המדינה, מנגד, ערערה אף היא ודרשה להטיל על סיגלית עונש של מאסר עולם, משום שפעלה תוך מודעות למעשיה וצפיית התוצאה הקטלנית, מבלי שניכרו בה ההפרעות הנפשיות בהן היא לוקה. המדינה טענה עוד, כי לאור הקביעה שסיגלית נושאת באחריות לרצח כשותפה מלאה לרעי, ולאור נסיבותיו החמורות של הרצח, ראוי להשוות את עונשה לזה של שותפה, רעי חורב.

השופט אדמונד לוי דחה את שני הערעורים, וקבע כי "לא בכל מקרה יוטלו על שני שותפים שהורשעו עונשים זהים". בנסיבות בהן קבע בית המשפט המחוזי כי חורב היה "הרוח החיה והרעה, והציר המרכזי עליו סובב כל מעשה הרצח", כתב השופט לוי, הרי שדווקא השוואה בעונשיהם של השניים היתה עשויה לפגוע בעקרון השוויון.

רצח מיותר שנפתר רק כעבור 4 שנים

ביום הרצח, שהו חיימוביץ, חורב וחברתם ליהי גלוזמן (אחייניתה של נורית גלרון), בבית הוריה של סיגלית בכפר סבא, שם עישנו סיגריה אותה הכינה ליהי ואשר הכילה מריחואנה. בשלב מסוים, עבר אסף שטיירמן ז"ל מתחת לביתה של סיגלית, וקרא לעברו של רעי: "רעי חורב, יא פחדן, בוא נראה אותך, אני יודע מה אתה עושה. בוא נראה שמה שאתה עושה, תעשה אותו גם למטה פה".

השלושה לא ידעו את זהותו של מי שקרא את הקריאות, אולם הדבר לא מנע מסיגלית לומר לחבריה "בואו נהרוג אותו". או אז, הציג רעי לשתי חברותיו זוג פגיונות שהיו עימו, וגם סיגלית נטלה פגיון שהיה ברשותה וכן זוג כפפות, והשלושה יצאו מבית הוריה של סיגלית ופנו לעבר חורשה סמוכה, בתקווה ששטיירמן יילך בעקבותיהם.

שטיירמן לא הגיע לחורשה ולכן רעי חורב נשלח לאתרו והוא שכנע אותו לבוא לשם, אז התיישב על הקרקע לצידן של ליהי וסיגלית. כעבור מספר דקות, אותת רעי לבנות בידו והתנפל על שטיירמן מאחוריו. בידו האחת לפת את צווארו, ובידו האחרת החל לדקור אותו באמצעות הפגיון בפלג גופו העליון. שטיירמן נאבק ברעי במטרה להשתחרר מאחיזתו ואף התחנן על חייו, ובתגובה נחלצה סיגלית לעזרתו של רעי והלמה בו באגרופיה.

בשלב מסויים במהלך התקיפה, נבהלה גלוזמן וזעקה לסיגלית ורעי לחדול ממעשיהם, ומשאלה לא נשמעו לה, היא ברחה מהמקום, אספה את חפציה מביתה של סיגלית ושבה לביתה שבהרצליה. בחורשה המשיך רעי בניסיונותיו להרוג את הנער שטיירמן, ובשלב מסוים פנה לסיגלית ואמר לה "אם הוא לא מת, אנחנו מתים". הוא ביקשה לתת לו אבן, ומשעשתה זאת, הלם עימה בראשו של שטיירמן, והוא המשיך לעשות זאת עם אבן נוספת שנתנה לו סיגלית, עד ששטיירמן צנח את הקרקע ומת.

השלושה החליפו בגדים, שיבשו ראיות ותיאמו עדויות וקשרו "קשר של שתיקה", כהגדרת בית המשפט. רק 4 שנים אחר כך פוענח הרצח, לאחר שאשתו דאז של חורב (וכיום גרושתו), סנדרין (35), התייצבה במשטרה והודיעה כי רעי התוודה בפניה על ביצוע הרצח. בעקבות ההודאה, נעצר חורב והודה במיוחס לו.

ע"פ 9937/01 רעי חורב נ' מדינת ישראל;
ע"פ 8546/02 סיגלית חיימוביץ' נ' מדינת ישראל;
ע"פ 8657/02 מדינת ישראל נ' סיגלית חיימוביץ'