בית משפט השלום בירושלים הרשיע (יום ד', 27.10.04) את אברהם עדי, אורי ניסים ואדיב אפרים, בעלי אולם השמחות ורסאי שבשכונת תלפיות בירושלים, בגרימת מותם ברשלנות של 23 בני אדם, ובפציעתם של כ-360 אחרים, במהלך חתונתם של קרן ואסי דרור בשנת 2001.
השופט חיים לי-רן קבע בהכרעת הדין, כי משראו שקע ברחבת הריקודים, היה עליהם להתייעץ במהנדס ולא לטפל בעצמם בבעיה.
עם זאת, בית המשפט זיכה את דוד עדי, אחיו של אברהם עדי, שהיה בעל תפקיד באולם אך לא אחד מבעליו. הוא זוכה משום שהיה כפוך להוראותיהם של הנאשמים האחרים ולא היה לו דבר "בקבלת החלטות מסוג אלה שנדרשו ונתקבלו במקרה דנן".
גם המהנדסים עומדים לדין ונגד כולם עומדת תביעה אזרחית
הטיעונים לעונש יחלו להישמע בעוד כחודשיים, לאחריהם יינתן גזר הדין. כתב האישום המקורי הוגש גם נגד המהנדס אלי רון (מייסד שיטת ה"פל-קל"), עוזרו אורי פסח, מהנדסי הקונסטרוקציה דן שפר ושמעון קאופמן, והקבלן שבנה את הבניין יעקב אדיב. משפטם מתנהל בבית המשפט המחוזי בעיר בפני השופט משה גל (ת.פ. 3120/02).
כזכור, "אסון ורסאי" אירע ב-24 במאי 2001, במהלך חתונתם של אסי וקרן דרור, כאשר החלק המערבי של רצפת אולם השמחות השוכן בשכונת תלפיות בירושלים, קרס ומאות חוגגים נפלו עימו. כוחות החילוץ אשר הגיעו למקום עמלו במשך 42 שעות בניסיון להציל את הלכודים. באסון נהרגו 23 בני אדם, בהם דודו וסבו של החתן, ו-356 נפצעו, בהם הכלה קרן.
נזכיר, כי במקביל להליך הפלילי, הגישו 248 מנפגעי האסון תביעת פיצויים אזרחית בגין נזקי גוף, בין היתר נגד המדינה, עיריית ירושלים, הוועדה המחוזית והמקומית לתכנון ובניה שלה, מכון התקנים הישראלי, הטכניון, וכן נגד כל אלה שהוגש נגדם כתב אישום וחברות הביטוח שלהם (ת.א. 6012/04).
"לעיתים נערכו בו שתי שמחות ביום"
"אולם ורסאי היה אולם שמחות רחב-ידיים ששמו הלך לפניו ושיכול היה לארח בה בעת מאות רבות של אורחים", ציין השופט לי-רן בהכרעת הדין. "תדירות הפעילות בו היתה גבוהה וכמעט מידי ערב נערכה בו שמחה. לעיתים נערכו שתי שמחות ביום".
לגבי דרך ניהול האולם, ציין השופט כי לנאשמים כולם אין רקע בבנייה וכי שיטת הפל-קל אינה הסוגיה העומדת למשפט. "האולם התנהל כעסק משפחתי שרבים מבני משפחותיהם של הנאשמים הועסקו בו בתפקידים שונים, ושיחסי אמון מלאים שררו בין הנאשמים. הנאשמים נהגו לכבד זה את החלטתו של זה בתחום פעילותו המיוחדת. ההחלטה בדבר דרך הטיפול במרצפות ששקעו התקבלה על-ידי אברהם דוד, על דעתם של הנאשמים האחרים".
עיקר הדיון בפני בית המשפט היה שקע שגילו הנאשמים ברצפת רחבת הריקודים כחודש-חודשיים לפני האסון, וכן על הדרך בה טיפלו בו לעומת הדרך הראויה לטפל בו. "אין מחלוקת", ציין השופט, "שהאזור בו נראה ליקוי ברצפה הוא החלק שהתמוטט באולם, כחלק משטח גדול יותר (בן 400 מ"ר) שהתמוטט".
בעדות בביהמ"ש ניסו הנאשמים לגמד את חומרת הליקוי
בהודעות שמסרו במשטרה לאחר האסון, תיארו הנאשמים את הליקוי כ"שקע" ו"קיעור" בעל שיפוע. ואולם, בעדויותיהם בבית המשפט, הם ניסו לגמד את חומרת הליקוי, ותיארו אותו כ"פגם אסתטי קל שעיקרו הזדקרותן של מרצפות בודדות בצמוד לעמודים שברחבת הריקודים, ושכמוהו ניתן לגלות בריצפתו של כל בית ולתקנו על נקלה".
השופט לי-רן העדיף את הגירסה שמסרו הנאשמים במשטרה על-פני זו שנמסרה בבית המשפט, משום שהוא מתיישב עם "שורת ההגיון והשכל הישר ועם העולה מעדויותיהם של עדי התביעה".
"מדובר בפגם של ממש, שעיקרו שקיעתן ברחבת הריקודים ובשטח ישיבת הקרואים הסמוך, של עשרות מרצפות על-פני שטח רצפה שבין 30 ל-50 מ"ר, ולעומק משתנה שבין 1 ו-10 ס"מ. זהו שקע של ממש החורג הרבה מעבר לפגם פעוט-ערך או לפגם אסתטי, כפי שביקשו הנאשמים לסווגו בעדויותיהם בפניי", קבע השופט.
הזמינו רצף במקום מהנדס
הנאשמים הזמינו רצף כדי לתקן את הריצוף, אולם מעדויות שונות עולה, כי גם לאחר החלפת כמות נכבדה של מרצפות, "זה עוד פעם קרה", דהיינו שוב נוצרו שיפועים משמעותיים במרצפות.
הנאשמים העלו השערות שונות באשר לסיבה האפשרית לכך, אולם כפי שקבע השופט, "ברור היה לנאשמים כי היקף הבעיה חרג מעבר לטיפול בה באמצעים העצמיים כפי שנהג לעשות אביהם המנוח של אבי ודודו והצריך הזמנתם של בעלי מקצוע". ואולם, גם כאן הוזמנו אנשים שונים לחוות את דעתם באשר לבעיה, אך איש מהם לא היה מהנדס.
מהנדס מהטכניון ששימש עד תביעה, העיד בבית המשפט כי מדובר בתופעה חריגה של התרוממות מרצפות שאינה אמורה לקרות, וכי "מהנדס טוב ומיומן, לו נקרא למקום, היה מזהה את צורת הבנייה המיוחדת של התקרה, בודק על-פי ממצא זה את הטעון בדיקה על-פי מראה הריצוף... ומגלה שיש במקום בעיה רצינית ביותר".
התנהגותם נבחנת על סמך מה שידעו באותה עת
השופט לי-רן הדגיש, כי אינו בוחן את סבירות התנהגות הנאשמים "כ'חכם לאחר מעשה' המגלגל את סרט האירועים לאחור", אלא הסבירות נבחנה "אך ורק לרקע הנתונים שהיו לעיניהם ובידיעתם לעת ההיא, ושאלתי את עצמי האם בעליו של אולם שמחות מן היישוב היה יוצא ידי חובת הזהירות כלפי אורחיו, אם למראה השקע הפתאומי בריצפה היה מסתפק בתיקונו על-ידי רצף, מבלי ליטול תחילה עצה ממהנדס".
השופט השיב על שאלה זו בשלילה. "דווקא ריבוי האפשרויות שיכולות היו לגרום, לדעת הנאשמים, לשקיעה הוא שביסס את הצורך להזמין מהנדס. משלא עשו כן - התרשלו".
"חובת הזהירות המוטלת על בעל אולם שמחות, במיוחד כזה הממוקם בקומה שלישית, חייבה לדעתי הזמנת מהנדס, במיוחד שעה שלפי אחת האפשרויות שהגו הנאשמים, יכול והסרתו של קיר בקומה שמתחת לאולם גרמה להיווצרות השקע".
ת.פ. 3386/03 מדינת ישראל נ' אברהם עדי ואח'
