"כמעט אופטימי" ו"המסע אל הדרך ממנה לא שבו" הן שתי תערוכות של האמנית דליה שרון. "כמעט אופטימי" תיפתח במעמד ראש העיר רעננה, זאב בילסקי ורונה רמון ב-15.5.05 ותוצג ב"גלרייה על האגם" בפארק רעננה למשך שבועיים.
בתערוכה "המסע אל הדרך ממנה לא שבו" - שנפתחת בתאריך 15 בינואר - ערב שיגורם של שבעת האסטרונאוטים אל הדרך ממנה לא שבו, יוקדש אזור בו תציג האמנית ציור שציירה למחרת אסון הקולומביה לזכרו של אילן רמון. לראשונה בארץ תציג גם העתקים של שבעה ציורים שהוכנו לבקשתה של רונה רמון והוענקו לשבע משפחות האסטרונאוטים בביקורם בארץ. שבעת הציורים מהווים יצירה אחת שלמה המבטאת את הקשר בין המשפחות.
לכל אסטרונאוט הוקדש ציור בצבע שסימן אותו ואת ציודו במעבורת החלל (הצבע של אילן רמון היה סגול) כאשר שאר הצבעים המסמנים את שאר האסטרונאוטים באים לידי ביטוי בכל ציור. בכל ציור מופיעה גם ברכת הקפטן לחברי הצוות לפני ההמראה "חזק ואמץ" בעברית ובאנגלית וכמובן ביטוי של הקשר לחלל ולכדור הארץ. הציורים הוענקו למשפחות בביקורם בארץ בטקס על-ידי מפקד חיל האוויר האלוף דן חלוץ.
כמעט אופטימי
"כמעט אופטימי" היא תערוכת ציורים על ניסיון חיים שכמעט תופס את מקומה של שמחת הרגע. על דרך החיים הניזונה מחוויות היום־יום, ממסכים של אופטימיות ופסימיות, משמחה ועצב, מאור וצל.
אמנית יוצרת
ביצירותיה של דליה שרון לעולם יעמוד האדם במרכז. האדם כמושג כלל אנושי וכמושג פרטי, המבטא את עולמה הפנימי של היוצרת ומעלה את עולמו הפנימי של המתבונן במפגש עם היצירה. דמותו אינה מופיעה באופן מוחשי, שכן ציוריה הם בסגנון אבסטרקטי-סימבולי, אך רוחו ורגשותיו הם לב יצירתה.
האמנות הסימבוליסטית מחייבת הכרה של הסמלים הטבועים בה, שאם לא כן, ההתבוננות תהיה שטחית ותחמיץ את המשמעות האמיתית.
מעבר לשימוש בסמלים מוכרים, השאובים ממילון הסמלים האוניברסלי-קולקטיבי (כמו אבן, דרך, סערה) – משתמשת האמנית בסמלים יחודיים לה הבאים לידי ביטוי בצבע, מבנה וטכניקה.
שרון מרבה לצייר בשתי קבוצות צבעים עיקריות - האדומים והכחולים. מבחינת אוצר הדימויים הפרטי שלה, האדום מביע סערה וחוסר שקט, פנימי וחיצוני, רגשי ומציאותי. הכחול, לעומתו, מייצג שלווה, עומק אינסופי ושקט. לעיתים השקט הוא זה שבא לאחר הסערה ולעיתים הוא השקט המתוח שלפניה.
כמו השירה הסימבוליסטית הבנויה ומוגדרת מראש על-ידי אורכה, קצבה והאפקט שהיא מבקשת ליצור - ובתוך החוקים הנוקשים מתגלים ספונטניות ומטען רגשי סמלי, כך בנויים גם ציוריה של דליה שרון. למבנה המוקפד והמתוכנן מראש, תפקיד חשוב בהצגת עולם מאורגן, בהצמדות למוכר ולידוע כדי לשאוב נחמה וביטחון, ובחיפוש אחר סדר ומשמעות בעולם המודרני הכאוטי - אך בתוכו פועלים הרגש, היצר והספונטניות. שרון עושה זאת בצורה מרומזת באמצעות צבע על-ידי שימוש באינסוף גוונים היוצרים עומק רגשי, או בצורה מפורשת צורנית בהתפרצויות מכחול עזות מבע.
בזכות השילוב של מבנה וצבע יוצרת שרון רצף של וריאציות רבות הנעות בין איפוק לספונטניות, בין לוגיקה לאינטואיציה - כאשר בקצה האחד התמונות המונוכרומיות בעלות המבנה המאורגן מייצגות את האיפוק, ובקצה השני התמונות המתפרצות בצורה ובצבע מייצגות ספונטניות ורגש. ביניהן, בולטות התמונות בעלות המבנה המאורגן והצבעוניות המגוונת – המעידות באופטימיות קורנת, כי בהישג ידינו להגיע גם לאיזון ולשיווי משקל בין הקטבים הקיצוניים של חיינו. קשת התמונות פורשת לעינינו עולם רחב יריעה של מצבים, תהליכים ותחושות.
טכניקת העבודה שפיתחה דליה שרון מיוחדת במינה. השלב הראשוני- נעשה בחומר לבן בעל נוכחות בולטת, השומרת על מקומה לאורך כל תהליך העבודה, גם לאחר השימוש הרב בצבע. הלבן מבטא את השלד ואת נקודת המוצא הבסיסית של האדם, ואת מידת השפעתו על חייו החיצוניים והפנימיים. גם כאן יש שיח פנימי בין מבנה וצבע, בין תוכן לצורה – המעלה באורח מטאפורי שאלות פסיכולוגיות הנוגעות להשפעות גנטיות (הלבן) וסביבתיות (הצבע) על אופי ונפש האדם, וסוגיות פילוסופיות-רוחניות העוסקות בקביעת דרכו, גורלו ומידת האחריות ואפשרויות הבחירה של הפרט.
הסמלים השונים בכלל יצירותיה של דליה שרון מאירים, כל אחד מזווית אחרת, את הנושאים הממלאים את עולמה האמנותי ושילובם ביחד יוצר את הייחוד והמקוריות האופיניים ליצירתה.
לצד הנטיות המינימליסטיות, יש ביצירה תלת מימדיות ומורכבות הנגלות לעין הצופה בהתבוננות חוזרת ומעמיקה. שילוב הניגודים בין המועט והמרובה, הרדוד והעמוק, הפשוט והמורכב - הוא צורת ביטוי נוספת למורכבות העולם, עומק הנפש האנושית והדינמיות של החיים. אמנותה של שרון אינה מציגה תמונת עולם ברורה וחד-משמעית, אלא מעלה שאלות איתן צריך להתמודד כל אחד מהצופים בה בפני עצמו, ולחפש את דרכו בסבך החיים המודרניים.
התבוננות ביצירותיה של דליה שרון, כמו מפגש עם יצירה ספרותית, תובעת מהצופה שילוב של רגש ושכל. הסימבוליזם ושילוב הניגודים יוצרים הרמוניה של צורות, צבעים, מקצבים ומסרים הנספגים אצל הצופה באמצעות כל החושים, בנוסף על מעורבות הדמיון והשכל, בחוויה טוטלית שאיננה מאפשרת לו להישאר שווה נפש.
