בית משפט השלום בפתח תקוה דחה (15.2.05) את תביעת לשון הרע שהגיש מי שהיה עד לא מזמן מנכ"ל חברת טאואר סמיקונדקטור, כרמל ורניה, נגד העיתון גלובס, העיתונאי זאב גולן, ועורכת המוסף נוגה שביט-רז.
ורניה הגיש את התביעה בעקבות מאמר מפרי עטו של זאב גולן, אשר פורסם בדצמבר 2002 בגלובס ובו כתב גולן דברים נגד ורניה, מהם משתמע כי ורניה, בכובעו כמדען ראשי, קידם אישור מענק לטובת טאואר סמיקונדקטור, חברה אשר אצטרף אליה לאחר מכן בתפקיד מנהל-כללי.
כותרת המאמר היתה "מגדל של קלפים" ובכותרת המשנה נאמר: "השערוריות אצל המדען הראשי בתמ"ס החלו עוד הרבה לפני שאלי אופר אישר מונופול ביוטכנולוגי. קחו למשל את מקרה טאואר סמיקונדקטור וכרמל ורניה. מאמר ראשון בסדרה". במרכז המאמר הופיעה תמונתו של ורניה, ומתחתיה כתוב: "צוחק אחרון, עלינו. ורניה".
במאמר עצמו נטען, כאמור, כי ורניה דחף לאישור שורה של הטבות ומענקים לחברת "טאואר סמיקונדקטור". במאמר נכתב בין היתר: "הזכרנו את חברת טאואר סמיקונדקטור. נפתח את סיפורנו בה, ובמדען הראשי הקודם, כרמל ורניה. החודש למדנו כי ורניה, אשר פרש מתפקידו בחודש מאי השנה, מבקש כעת לעבוד בטאואר, אשר זכתה במענקים בהיותו המדען הראשי. ורניה גם דורש מהממשלה לקצר לו את תקופת הצינון בה אסור לו לעבוד בתחום לאחר פרישתו מתפקידו כמדען. "כדי להבין את עומק השערוריה, חייבים לחזור למועד ההחלטה להעניק לטאואר את המענק, שעוזר היום להעניק לורניה משכורת".
בהמשך המאמר נכתב: "לכאורה הוכחנו את הטעות שבמענק, וצוחק מי שצוחק אחרון. אך הנה, מסתבר שההשקעה היתה כדאית, לפחות עבור אנשים מסוימים. המדען הראשי דאז כרמל ורניה, יוכל להתקבל לעבודה. המדען הראשי צוחק אחרון. עלינו".
לטענת ורניה, הדברים האמורים היו בבחינת לשון הרע שהיה בהם או עלול היה להיות בהם כדי לבזותו ולהשפילו. הנתבעים, שיוצגו (למעט זאב גולן) באמצעות עו"ד אוריין אשכולי ממשרד יורם מושקט ושות', טענו כי האמור במאמר אינו מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק, וכן כי קיימת לו הגנות "אמת בפרסום", ותום הלב, הקבועות בחוק.
בפסק דינו מנתח בית המשפט (מפי השופט נחום שטרנליכט) את המאמר האמור ובשלב ראשון בודק האם המדובר בלשון הרע.
"עלינו לבדוק מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס לאמור במאמר. במאמר מצויינות שורה של עובדות. אין כל ספק שהמשמעות, שאדם סביר היה נותן לאמור במאמר הוא, כי קיים קשר ישיר בין ההחלטה למתן המענק, ובין העובדה, שהתובע פנה לעבוד בתפקיד בכיר בחברה, מקבלת המענק, זמן קצר לאחר פרישתו מתפקידו כמדען הראשי".
בית המשפט קובע כי אין מדובר בהבעת דעה, אלא ברצון להצביע על עובדה. לדעת בית המשפט, כותב המאמר אומנם לא ציין במפורש את הקשר בין ורניה ובין ההחלטה לתת מענק לחברה, אך הדברים עולים בצורה ברורה מהאמור בו.
לפיכך פוסק בית המשפט כי המעשים המיוחסים לתובע, כפי שהם משתמעים מן המאמר, "יש בהם כדי להשפיל את האדם שמבצע אותם בעיני הבריות ולבזותו", ככל שמדובר בראייתו של האדם הישראלי הסביר" ולפיכך מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק.
אולם בבואו לבחון את ההגנות שעמדו לנתבעים, "הפתיע" בית המשפט כאשר קבע, כי הנתבעים הוכיחו "כי העובדות המצויינות במאמר או המשתמעות מהאמור בו הן אמת", או במילים אחרות: כי עומדת לגלובס ולאנשיו הגנת האמת בפרסום. נציין כי הגנה זו קשה בהרבה להוכחה מאשר הוכחת הגנת תום הלב, ולפיכך נדיר באופן יחסי ששופטים משתמשים בהגנה זו כדי לדחות תביעות לשון הרע.
בין היתר כתב בית המשפט בפסק הדין: "נראה כי המסקנה המתבקשת מכל הנסיבות המתוארות לעיל, היא כי התובע היה מעורב בהענקת המענק לחברה. המדובר באדם, שהיה מעורב במתן סיוע קודם בשווי רב לחברה, היה רשאי להשתתף בדיוני מרכז ההשקעות, שם טופלה הענקת המענק, וכן היה אמור להתריע בפני השר, אם סבר שיש בעיה כלשהי בהענקת המענק. לכן, מאזן ההסתברויות נוטה במידה רבה לכך שהתובע אכן היה מעורב בעניין. הנתבעים עמדו, איפוא, בנטל המוטל עליהם להוכיח שהאמור במאמר אמת".
לאור האמור פסק בית המשפט כי דין התביעה להידחות לאור הגנת "אמת דיברתי" שעומדת לנתבעים. ורניה חוייב לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טירחת עורכי דינם בסך כולל של 14,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
(ת.א. 2520/03)
